fbpx

“אני עם הלימודים גמרתי”

"אני עם הלימודים גמרתי"

אי שם בשישית המתבגר שלכם מחליט ש’נגמר לו הסוס’ והוא עוזב את בית הספר. אתם עלולים למצוא את עצמכם בפאניקה מוחלטת, כי לא חשבתם שהתופעה של נשירה מהלימודים תגיע אליכם הביתה. האם זה באמת סוף העולם? ואיך תגיעו יחד לפתרון הטוב ביותר עבור ילדכם?


דמיינו לעצמכם את המצב הבא: יום בהיר אחד המתבגר שלכם מגיע הביתה ומבשר לכם שזהו זה, נמאס לו. הוא “גמר עם הלימודים” והוא לא מתכוון לסיים אותם. בטח שלא בשלב הזה.
סביר להניח, שהתגובה הספונטנית והמיידית שלכם תהיה לנסות לעשות הכול, כולל הכול, כדי להניא אותו מביצוע ההחלטה. לבטח תדברו איתו, תצעקו עליו, תאיימו, תשדלו, תאשימו – אותו, את מערכת החינוך, אחד את השני ואולי גם את עצמכם. העיקר שהילד ילמד. העיקר שלא יימנה באחוזי הנשירה מהלימודים.

נשירה? לא אצלנו!

אתם צודקים. אתם בטח מעדיפים שהילד ילמד במסגרת בית הספר, שמספקת לו בנוסף להיבט הלימודי גם מעטפת חברתית. נכון, בית הספר מספק, באופן טבעי, גם הכנה להתמודדות עם סוגיות אחרות שמצפות למתבגר בהמשך חייו ולא רק בתחום הלימודי. שם הוא אמור ללמוד על סמכות, על גבולות, על מסגרת ועוד.
אתם תוהים “מה יגידו” המשפחה, החברים, השכנים והמכרים. אין ספק, זה לא תמיד נעים….ואתם גם דואגים למשמעות שתהיה לנשירה שלו מבית הספר – איך הוא יסתדר בצבא? האם זה יסגור בפניו דלתות?
אחרי שתנסו הכול, ייתכן שתצליחו “להחזיר אותו” לבית הספר לתקופה מסוימת. אבל גם ייתכן שאחרי פרק זמן שוב תמצאו את עצמכם בדיוק באותו מצב.

קחו נשימה עמוקה

אז בואו ננסה לצאת מהתמונה ולהסתכל עליה מבחוץ. בואו נתבונן במסגרת שלה. ניזכר במסר העיקרי שחייב להישאר במערכת היחסים שלכם עם המתבגר שמאתגר אתכם, וכנראה לא בפעם הראשונה.
והמסר הוא שאתם אוהבים אותו. אתם ההורים שלו, תמיד אהבתם אותו, ותמיד תאהבו. לא משנה מה יקרה.
ולמה זה חשוב? כי רק משם אפשר להמשיך לדבר. רק משם יש סיכוי שתעברו את המשבר הזה בשלום.

ועוד דבר: בזמן שאתם נבהלים מהבשורה המפתיעה של ילדכם, חשוב שתביאו בחשבון תסריט אפשרי נוסף: ייתכן שכבר מזמן הוא אינו באמת תלמיד. שהוא מזמן כבר לא מפעיל את הראש אלא בעיקר מחמם את הכיסא– מה שמכונה בהגה המקצועית “נשירה סמויה.  והתסריט הזה לא בהכרח טוב יותר מהאפשרות של עזיבת בית הספר מתוך החלטה.

הדרך לפתרון

שבו איתו לשיחה. לא התקפה, לא חקירה – שיחה. הצטיידו מראש בהבנה שאף ילד אינו נושר מהלימודים מכיוון שטוב לו. הצטיידו בהבנה שתפקידכם הוא להקשיב לילדכם, להפגין רגישות ולנסות להבין מה עובר עליו. ההבנה שלכם את הקושי שלו היא צעד ראשוני חשוב ביותר בהתמודדות. הרי אם תבינו מהיכן מגיע הרצון לפרוש מבית הספר, תוכלו  “לקלוע” במציאת פתרונות מתאימים יותר עבור ילדכם – פתרונות שיוכלו לסייע לו באמת.

איך עושים את זה?

  • בררו יחד עם הילד מה מפריע לו: שדרו לו שאתם כאן כדי לשמוע אותו ולהבין. בדקו מהו מוקד הבעיה: אולי מפריע לו עניין חברתי בבית הספר, תחום שמקבל בגיל הזה חשיבות עצומה. אולי מפריע לו דווקא העניין הלימודי –  הלימודים קשים מדי עבורו, ועקב כך הוא חש מתוסכל וביטחונו העצמי נפגע. אולי בכלל קשה לו  להתמודד עם סמכות, עם מסגרת. ואולי בכלל מדובר בקשיים אחרים, שמטרידים אותו ומונעים ממנו להתפנות ללימודים.
  • “רצון בחיים קלים” או “המוצא האחרון”? דברו עם ילדכם על מה שעובר עליו במהלך היום. נסו להבין אילו מקורות תומכים נוספים יש לו, ועם מי הוא יכול לדבר כשהוא נתקל בקשיים. נסו להעריך מהיכרותכם עמו את כוחותיו, ועד כמה הפתרון הזה נתפס מבחינתו כמוצא האחרון באמת.
  • תוכניות לעתיד: בדקו האם יש לו תכניות להמשך, ואם כן מה הן. נסו לברר כמה זמן הוא “מתבשל” עם רעיון העזיבה ועד כמה מדובר בתוכנית מאורגנת וברורה.
  • אספו מידע גם ממקורות חיצוניים: שוחחו עם  מחנכ/ת הכיתה והיועצת החינוכית, ושתפו את ילדכם בכך. בדקו האם יש מסרים שהוא רוצה להעביר לצוות החינוכי, ומומלץ גם לקיים שיחה משותפת של הנער יחד עם הגורמים הרלוונטיים בבית הספר.
  • הפגינו גמישות מחשבתית: לכל בעיה יש יותר מפתרון אחד, והוא יכול לבוא לידי ביטוי באופנים שונים. ייתכן, שהקלה במספר יחידות הבגרות “תעשה את העבודה” ותהווה את דרך הפשרה. לחילופין ייתכן כי ילדכם זקוק לאבחון דידקטי כדי לקבל הקלות בעומס המוטל עליו. אולי הוא אפילו יסכים לפנות לטיפול (משימה לא פשוטה בגיל ההתבגרות), על מנת שיוכל לשפר את דרך ההתמודדות שלו עם הקשיים שנוצרו.

ואם לאחר כל זאת אתם עדיין חשים שהנכם “הולכים לאיבוד”, שאינכם יודעים למצוא את האיזון בין “ללחוץ” על הילד שלכם לבין “לשחרר” אותו, אם אתם עדיין מרגישים מוטרדים ודואגים בעקבות המצב – אפשר ומומלץ לפנות להתייעצות עם איש מקצוע, על מנת שיוביל אתכם להתבוננות בסיטאוציה הזו מזווית אחרת ויוכל לסייע לכם למצוא את הפתרון המיטבי עבור ילדכם.

אשמח לשמוע מכם תגובות, הערות או חוויות אישיות, בתגובות לבלוג או באימייל האישי: [email protected]

הכותבת היא עובדת סוציאלית , בעלת M.A בייעוץ חינוכי ומתמחה בטיפול משפחתי

לפוסט הקודם של ליאת בוקאי: מה עובר על ילדה שחברותיה לכיתה מחרימות אותה, ואיך נוכל לעזור?

התנהגות מאתגרת בקרב בני נוער ואיך רצוי להתמודד איתה?

הבת שלך סובלת מהווסת? כך תוכלי להקל עליה


עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

3 תגובות

  1. כשהאסון הזה פרץ לביתי מבלי שהספקתי להציץ מבעד לעיינית לא עזרו המודלים ולא הטיפים.
    הוא נעל את דלת חדרו לאורך ימים רבים. אין יוצא ואין בא. לא אוכל, לא מקלחת, לא לימודים, לא תקשורת, לא הקשבה, גם לא שמע את ניסיונות הסיוע של יועצת בית הספר ש”התחננה” שיאפשר לה להיכנס ולהיות איתו קצת. היו בחדר: בן מרוסק, חושך ודלת נעולה כשמאחריה משפחה בכאב מתמשך שלא מוצאת את עצמה

    תודה על הכתבה.

    1. ריקי,
      אני נחנקת כשאני קוראת את המילים שלך. נחנקת. אני בעצמי מתמודדת עם נער שמסרב ללכת לבית ספר, או לפחות הולך כשמתחשק לו. ישן בבקרים. אחרי פיצוץ לאחרונה, הוא מתנכר אלינו. לא מדבר איתנו. כמו זרים. אצלכם נראה שהנער בדיכאון? אתם זקוקים לעזרה מקצועית, תכתבו לו בינתיים כמה שאתם אוהבים אותו ותעבירו את המסרים מתחת לדלת. אם אפשר. תכתבו. הוא יקרא. לבי אתכם.

  2. כתבה מאוד מעניינת וכל כך נכונה. נכון שכולנו גם יודעים את הדברים האלה ואף פעם לא נוהגים בצורה כזאת, וכשקוראים את הדברים שנכתבו על ידי בעל מקצוע אז מבינים שזאת הדרך הנכונה להתמודד עם הדברים.
    דבר נוסף – הכתבה הזאת נכונה לכל כך הרבה תחומים אחרים בחיים. ההתמודדות שלנו עם הילדים צריכה להיות בעצם הקשבה ולא התקפה, כדי שנעבור משברים מעין אלה בחיים עם ילדינו.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.