באחרונה גובר העניין ביעילותן של התערבויות מידיות במצבי דחק אקוטי וזאת מתוך ההכרה שדחק טראומטי נושא בחובו סיכונים משמעותיים לבריאות נפשית ופיזית. לכן, להתערבות פסיכולוגית מוקדמת אחרי טראומה חשיבות רבה ביותר במניעת הפרעות נפשיות עתידיות (E. Shapiro, 2012;Jarero & Artigas, 2018).

במצבים בהם האירועים הטראומתיים מתמשכים לא מתאפשר חלון הזדמנויות שבו תחושת הביטחון יכולה להתבסס מחדש לאחר סיומו של אירוע טראומטי אחד, וכתוצאה מכך רשת הזיכרון הטראומטי אינה יכולה להתגבש ולהגיע לאינטגרציה אדפטיבית.

בעבודת EMDR במצבים אקוטיים והתערבויות מידיות במצבי משבר, מתבקש המטופל לחזור ולספר את האירוע ולהתמקד במרכיבים הקשים ביותר שלו. בין אם הוא מספר אותו ובין אם הוא רק מעלה אותו במחשבותיו, ההתמקדות והחזרה על האירוע הטראומתי יכולה להחוות במקרים מסוימים עבור ילדים, כמאיימת מדי.

קושי זה עלול להתעצם במצבים בהם הילדים עברו אירועי דחק רפואיים מתמשכים שכתגובה להם, הם מפתחים הימנעות מכל מה שקשור לאותן חוויות ומסרבים לחזור ולספר את הסיפור, או לעלות את התמונה המפחידה.

כדי לסייע להם להתמקד שוב בחוויות הכאב והחרדה, יש צורך לבנות תחילה שותפות עם ההורים, ולעיתים אף להשתמש באמצעי הרחקה כך שתיווצר בחדר סביבה מאפשרת ומחזיקה, שתביא את הילד בסופו של דבר להתמקד בזיכרון מבלי שהוא חווה הצפה רבה מדי של חרדה.

המקרה אותו נציג יתאר את האופנים בה המשפחה מתגייסת לסייע לילד שעבר מספר התקפים אפילפטיים קשים, לבסס את חווית הביטחון ולווסת את החרדה, כך שניתן יהיה לערוך עיבוד. העיבוד נערך באמצעות חיבור הנרטיב של האירוע על ידי ההורים.

רקע : אמו של ז' בן ה-8, פנתה לבקשת עזרה דחופה עקב סירובו של ז' בשבוע האחרון להיפרד ממנה, הימנעות לצאת מהבית, וסירוב להגיע לבית הספר. ההתנהגות החרדתית הייתה בתגובה למספר התקפים אפילפטיים (לראשונה בחייו) במהלך השבועיים האחרונים, כאשר חלקם התרחש בבית הספר והאחרון שבהם היה בבית, ובעקבותיו חלה רגרסיה בהתנהגותו.

העוצמה של תגובת ההימנעותית וחרדת הפרידה הגדולה, הבהירו את הצורך המיידי להתערבות במצב של משבר אקוטי. הילד והוריו הוזמנו לפגישה משותפת כבר באותו יום, כאשר ההכנה להורים והסבר אודות שיטת הטיפול התקיימו בשיחת הטלפון.

המטרה הראשונית של ההתערבות הייתה הרגעה וויסות מערכתי של ההורים ושל ז', ובהמשך, מניעת התרחבות והכללה של ההתנהגות ההמנעותית, תוך תמיכה ביכולת חזרה לשגרה מהירה ככל האפשר (הרופאים המטפלים תמכו בצורך הזה).

ז' תואר על ידי הוריו כילד בריא וחברותי, אשר תפקד היטב לימודית עד לשבוע האחרון. ההורים דיווחו שאין קושי מיוחד עם שאר בני המשפחה, וכי לא התגלו קשיים או בעיות מיוחדות במהלך התפתחותו.

 

פגישה ראשונה - ז' הגיע בליווי שני הוריו. הוא הגיע כשהוא מפגין רמת חרדה גבוהה מאד והיה חשוב לו להישאר בנוכחות ההורים בחדר.

א.מטרת הפגישה: וויסות של המערכת המשפחתית ושל הילד, מציאת כוחות, וחיזוק משאבים.

ז' סירב לתקשר איתי. לשאלותיי ענה בקול לוחש בעוד האם מעודדת אותו. ז' נצמד לאמו בתנועה שהעלתה במחשבתי דימוי של צמח מטפס על עץ. כמעט לאורך כל המפגש נצמד לאם ומדי פעם נכנסה אחת מאצבעותיו לפיו, בתנועת מציצה או לחילופין, כף ידו הסתירה את פיו. האם הגיבה להיצמדותו באי נוחות והתייחסה לכך באומרה: "באמת ז', אתה לא ילד קטן".

ז' הדגים לי את עוצמת הפחד שלו להישאר לבד ללא אמו ואת הזדקקותו הכמעט נואשת לנוכחות פיזית מנחמת של אמו (אמצעי הרגעה וויסות).

 

שלב 1: הכנה וקביעת המטרות הטיפוליות תוך יצירת קשר עם הילד.

פסיכואדוקציה:

בפגישה זו, הסברתי לז' בנוכחות ההורים, שהוא עבר אירוע מפחיד שהוא חושב עליו וזה מפריע לו לחזור לשגרה. סימנתי שאני רואה שהוא מנסה להתמודד באומץ עם המחשבות באמצעות ההיצמדות לאמא כדי לא להישאר לבד, אבל כנראה שזה עוזר רק חלקית כי הוא עדיין מאד פוחד. ז' אישר את דבריי בלחש. המשכתי ואמרתי שבפגישות שלנו בחדר הזה אעזור לו למצא דרך להתמודד עם הפחד הזה וגם כשאמא או אבא לא יהיו לידו הוא יצליח להתמודד, בדיוק כמו בעבר. הדגשתי שבמהלך המפגשים שלנו הם יוכלו להישאר אתו בחדר.

פניתי להורים והסברתי להם בקצרה, (ביודעי שז' מקשיב), עד כמה חשוב לעודד את ז' לפגוש שוב בתוך החדר את הזיכרון המפחיד שלו, כדי שהוא יוכל ללמוד איך להרגיע את עצמו גם כשהוא נזכר במה שקרה. הוספתי ואמרתי שתפקידם יהיה להיות בחדר, לספק ביטחון לז' במלים, או במגע, בהתאם לצורך, וביקשתי שיסמכו על שיקול דעתי שהתהליך יהיה מותאם לכוחותיו וליכולתו של ז' להכיל חרדה.

ההורים נתנו הסכמתם לכך וציינו שחשוב להם שז' יחזור להיות ילד שמח ויחזור וישוב לשגרת חייו.

 

כוכבים ועננים (בר-שדה, ויזנסקי, מתוך הכשרה ב- EMDR בילדים שלב 1 ):

ז' התבקש לצייר את ענני הדאגות שלו ואת כוכבי המשאבים שלו. באמצעות טכניקה השלכתית ומשחקית התאפשר לי להתקרב לנושאים שמטרידים את ז', בד בבד עם הדגשת הכוחות שלו.

במפה זוהו כוחות דרך הכוכבים (הורים, חברים).

בשיחה על העננים (מוקדי החרדה ), התייחס לנושאים כגון: פחד ממשטח הגרון שלקחו לו בבדיקה, ושיעורי הבית. בתחילה סירב להתייחס להתקף האחרון שבעקבותיו הפסיק לתפקד.

בעידוד שלי צייר את ענן ההתקף, וקרא לו "ענן ללא שם", וצבע אותו בכחול.

הא דירג את העננים בעזרת סקלת פרצופים משולבת במספרים (SUD 8).

ז' ציין שלא רוצה לחשוב על הענן הכחול כי אז הוא מרגיש כאבים בעיניים ובבטן.

בדרך זו הוא סימן את הצורך שלו להימנע מלעסוק ולהיזכר באירוע של ההתקף האפילפטי.

תיקפתי את התחושה המפחידה שנלווית לזיכרון והסברתי לו שהרצון לשכוח זו הדרך שלו לשמור על עצמו כדי שלא לפחד, וכי בכל פעם שהוא ייזכר במשהו מפחיד הוא יכול לסמן לי לעצור, "כשזה נהייה ממש לא נעים ומפחיד, תמיד יכולים להיזכר במשהו מרגיע".

באופן הזה אפשרתי לז' להכיר את האפשרות להגמיש את ההגנה הנוקשה של ההימנעות מהזיכרון הקשה ולפתח את היכולת לנוע על פני ציר הפחד - רגיעה.

מציאת עוגן של בטחון בגוף ובניית המיכל הבטוח יחד עם ההורים

הצעתי להורים ולז' לשבת אחד מול השני (ז' יושב על ברכי האם והאב יושב מולם), בעודי יושבת בצד. שאלתי את ההורים האם גם להם יש כוכב נעים בחייהם. ההורים אמרו שהכוכבים בחייהם הם האהבה שחשים לילדיהם. שאלתי אותם בשלב זה כיצד הם חשים את האהבה הזו בגוף. האם מסרה שחשה חמימות בלב, והאב תיאר תחושה נעימה בבית החזה. ז' התבונן בהם בקשב רב ויכולתי לראות כיצד מודלינג זה מאפשר לו להתחבר ביתר קלות לתחושות נעימות בגופו. כאשר התבקש לתאר מהן, ז' תיאר זאת כתחושת חמימות בלב.

בשלב הזה לימדתי את שלושתם לתופף את חיבוק הפרפר בעודם חושבים על כוכב נעים ועל התחושות שמתעוררות בגופם במהלך התיפוף.

ההורים ובנם עשו ביחד תיפוף פרפר וחיזקו תחושות נעימות בגוף ובו זמנית העלו את הזיכרון של הכוכב.

לאחר מכן פניתי לז' ותרגלתי אתו כיצד להעלות תחושות נעימות בגוף, כאשר ז' נזכר בכוכבים, וכיצד לחזור אליהם לאחר שעולים עננים.

מעורבות ההורים הייתה גבוהה, האם תופפה מול הילד כאשר הוא יושב על ברכיה, האב לצידם שיתף פעולה והמטפלת מהצד כ"מיכל" לתהליך כולו. באופן הזה נוצר מעגל קטן ובטוח של ההורים עם ילדם והתחושה הייתה שנוצר מיכל בטוח ומוגן עבור ז'.

בסיום המפגש הסברתי להורים ולז' שכל פעם שענן מכביד יותר מדי, אפשר לחזור ולהיזכר בכוכב עם התיפוף.

 

בשיחה טלפונית עם האם למחרת היום – האם מסרה שז' הסכים להיפגש עם חברים בביתה ולצאת עם האם למספר סידורים מחוץ לבית.

 

גיוס המוטיבציה ליצירת שינוי בהתמודדות עם הפחדים והתקרבות אל הזיכרון המפחיד:

 

פגישה שניה כעבור יומיים - כאמור, נמסר טלפונית יום קודם לכן על ידי האם שחל שינוי משמעותי בהתנהגות הילד. ז' הגיע בליווי האם.

בעזרת לוח מחיק, ערכנו רשימה של כל ההתנהגויות הסימפטומטיות כאשר כל סימפטום דורג באמצעות רמת SUDS בעזרת סקאלת פרצופים.

1. להיות בחדר לבד ללא נוכחות ההורים - 8
2. להתקלח לבד - 5
3. לישון לבד - 9
4. להרדם לבד - 10
5. ללכת לבית ספר - 6
6. להיכנס לכיתה לשיעור שלם - 5
7. להיכנס לכיתה ליום שלם - 6

 

ז' התבקש לבחור משימה איתה יוכל להתמודד. המשימה שנבחרה בשיתוף האם שנכחה במפגש הייתה להתקלח לבד.

 

האם ובנה הוזמנו לשחק משחק: משחק הפרידה בו העלנו את הפחד ממצבי פרידה – האם התבקשה לצאת מהחדר, ותוך כדי אקטיבציה של חרדה שעלתה כאשר האם הייתה מחוץ לחדר (המטפלת נשארה לצידו), נעשה תיפוף פרפר. ז' הצליח להעלות ולחזק תחושות נעימות בגופו גם ללא נוכחות האם בחדר.

לאחר מכן, עם חזרת האם לחדר, ז' שיתף לראשונה בקול לוחש, כיצד בהתקף האחרון, אף שהאם הגיעה מיד לאחר שז' צעק לעזרה, הוא לא ראה את אמו, ובכה שרוצה אותה והרגיש מאד לבד. ז' שיתף כיצד רק לאחר מספר דקות זיהה את האם שחיבקה אותו והחל להירגע.

שיקפתי שזהו אכן זיכרון מאד מפחיד אשר למרות שהסתיים ממשיך להשפיע על התנהגותו.

נראה ששלב ההכנה סייע לו 'להחזיק בתודעה' את הזיכרון המאיים והטראומתי, וכעת ז' חווה את עצמו כמסוגל ל"העלות את מה שקרה לו ", ואף לשתף בחוויה. יכולת זו היוותה עבורי אינדיקציה לכך שאפשר להתחיל לעבד את האירוע ולהוסיף ענן חדש למפת הכוכבים והעננים:

טרגט: ההתקף האחרון בו ז' לא ראה את האם, SUD 8. NC – אני לבד.

 

פגישה שלישית כעבור 3 ימים – הערכה מחדש

בנוכחות האם. בבדיקת רמות המצוקה של התמונה הסימפטומטית (שבעת הסעיפים שפורטו בפגישה השנייה), ה-SUDS ירדו בצורה משמעותית בכל אותם פחדים שזוהו, ונעו כעת בין 0-2.

ז' החל להתקלח לבד ואף הסכים לחזור לבית הספר. ז' אישר שמרגיש שיפור משמעותי.

המשכנו בחיזוק משאבים בליווי תיפוף. ז' הביע הסכמה שנדבר על ההתקף האחרון בפגישתנו הבאה. נראה שחל שינוי משמעותי בנושא הפחד מהזיכרון וז' החל לחוש בטוח יותר.

בין המפגשים התקיימה שיחה טלפונית עם האם. בשל הרגישות הרבה של ז' להתייחסות ישירה לארוע הטראומתי, ובשל עוצמת ההתקף האפליפטי, החלטתי להציע בניית הנרטיב הטראומתי אודות ההתקף השלישי, (הארוע הקשה ביותר), ולעבד אותו תחילה יחד עם ההורים ללא הילד.

(הנרטיב הטראומתי מבוסס על המודל של בר-שדה א., ,ויז'נסקי ברברה., הכשרת ילדים ובני נוער לבל 1, 2017).

 

חיבור הנרטיב על ידי ההורים בליווי המטפלת:

(חיבור הנרטיב הטראומתי נעשה בשיתוף של המטפלת וההורים ללא הילד).

פתיחה כוחות ומשאבים:

"היה היה פעם ילד בשם ז'. ילד שמח וחמוד עם משפחה נחמדה ואבא ואמא שמאד אוהבים אותו.

הארוע הטראומתי:

יום אחד, בזמן שהילד התכונן ללכת לישון בחדר שלו, הופיעה פתאום הרגשה משונה בעיניים. הוא ראה נקודה כתומה קטנה שהתחילה לגדול, ולגדול, לנקודה ענקית, ואז הכל הפך לשחור. הוא נבהל ושאל:

"איפה אמא שלי". הפחד שלו היה גדול גדול כי חשש מה יקרה איתו כשאמא לא לידו?

NC אפשרי: כמה מפחיד לחשוב שאמא איננה ואבא איננו ואין מי שישמור עלי...

הוא דאג כי רצה את אמא שלו והוא פחד כי הוא הרגיש שהוא נמצא לבד והוא ממש לא מצליח לראות את אמא. בכל רגע שאמא זזה מקרבתו הוא נאחז בה ובכה,"אמא אל תלכי", כי הוא פחד שאולי אמא תעלם. אולי הוא פחד שקורים לו כל מיני דברים מוזרים בגוף, (NC אפשרי) אולי הוא נבהל שהוא לא ידע מה באמת קורה בתוכו והוא ישאר לבד....

אמא נשארה לצידו, אמא ידעה שבסוף הרופאים ימצאו את הדרך לסייע לו. אמא ידעה שהם בבית חולים ומטפלים בהם, אבל היו רגעים שז' כל כך היה מפוחד ומבוהל שאולי גם אמא חששה....ואולי ז' הרגיש כמה אמא דואגת...

היא כל כך רצתה לסייע ולעזור לבן הקטן שלה, וכל מה שהיא ידעה לעשות היא עשתה.. היא נשארה לצידו, ואמרה לו שהכל יהיה בסדר.. היא חיבקה אותו וספרה לו שהיא לצידו...אבל אולי ז' הרגיש כמה אמא דואגת וכמה אבא דואג...

לאט לאט ז' התחיל לראות שוב את אמא ואת החדר. אחר כך ז' היה בבית חולים וקיבל תרופות שעוזרות לו. התרופות האלו יעזרו לז' עם הפרכוסים, הם יאזנו את המוח כך שהוא יחזור לפעול כרגיל.. כי הרופאים מצאו את הדרך לאזן את המוח של ז'. PC אפשרי: אמא ואבא אמרו לו שהכל נגמר. עכשיו הכל בסדר, עכשיו אין סיבה לפחד מאד, גם כשהוא דואג יודעים מה קורה וכיצד לטפל בזה".

ז' מרגיש עכשיו טוב יותר והתרופות שהוא לוקח שומרות עליו כדי שזה לא יקרה שוב."

 

פגישה רביעית כעבור יומיים -

עיבוד הנרטיב הטראומתי.

בנוכחות האב - ז' לבקשתו ישב על ברכי האב, נעשה חיזוק משאבים, ולאחר מכן הוא הקשיב לסיפור שהאב הקריא בעוד המטפלת מתופפת על ברכיו. לבקשתו שינינו בסיפור מילד לכבשה ז'. ביקשתי מז' לשים לב מה קורה לו בגוף כשהוא שומע את הסיפור וכי אם קשה לו והוא רוצה לעצור, שיאמר לנו או שיעשה סימן עצור. ז' הביע את הסכמתו לתהליך, והתחלנו בהקראת הסיפור.

במספר קטעים ביטא ז' קושי לשמוע את הסיפור (הקטעים הרלוונטיים מסומנים למעלה בכחול). ברגע בו זוהה קושי האב עצר את ההקראה, והמטפלת הנחתה את ז' לנשום נשימה עמוקה (בעזרת תרגיל נשימה פרח -בלון), תיפוף וחוזר חלילה, לאחר מכן חזרנו לסיפור.

לאחר כ- 3 פעמים ביקש ז' להפסיק ונראה שהוא מוצף רגשית ומבקש הפוגה.

ז' קיבל חיזוק מהמטפלת והאב על אומץ ליבו והאב הירבה לחבק אותו. נעשה תרגיל תיפוף שעזר.

ז' ביקש לעשות משהו אחר במפגש, ועברנו לשחק באחד המשחקים בחדר בו הוא חווה חווית הצלחה. הוא מיעט בדיבור עד סוף הפגישה אולם שיתף פעולה במשחק. (נותרתי עם השאלה האם ייתכן שבסיפור היה צורך ליצור הרחקה גדולה יותר דרך שינוי ילד לכבשה? בהמשך החלטתי אכן לשנות).

 

הערכה מחדש: שיחה טלפונית עם האם כעבור יומיים – עדכנה שז' חזר לתפקוד מלא. האם קיבלה הסבר כיצד להתייחס לפחדיו של ז'. הוסבר לה שאין לבטל אותם בהרגעה כללית ומעורפלת כי אם להבטיח לה שעושים הכל כדי לטפל בהתקפים. נעשה ניסיון לתאם את הפגישה הבאה בנוכחות האם, אך הדבר לא הסתייע מסיבות טכניות.

 

פגישה חמישית (כעבור חמישה ימים) -

חיזוק משאבי התמודדות : מיקוד והטמעה של PC חיובי והרגעה

 

ז' הגיע מלווה באב. ביקש לא לשמוע שוב את הסיפור, הצביע על פרצוף חרד שביטא כיצד הוא חש כאשר הוא חושב אודות האירוע (בפוסטר רגשות) - לאור התנגדותו ובמקביל חזרתו לתפקוד מלא, הוחלט לא להמשיך בפגישה זו בהקראת הסיפור ותרגלנו חיזוק משאבים.

כמו כן, הוא קיבל הסבר פסיכו-חינוכי מותאם לגילו לגבי המשמעות של לפחד מהזיכרון המפחיד.

האב ציין שחזר להתנהלות רגילה לחלוטין בבית הספר ובבית, וכי הבדיקות עד כה חזרו תקינות. ז' הגיב באי שקט בחדר כאשר שמע את האבא מדווח לי אודות השינויים, ואני התייחסתי לכך באומרי שניתן לתרגל את תיפוף הפרפר כאשר הוא שומע משהו שמפחיד או מלחיץ אותו.

ז' נענה לכך ותרגלנו זאת בחדר. הוא הגיב לכך היטב.

פגישה ששית (כעבור שבוע) – ז' לווה באמו ונראה שהרגיש בטוח יותר בנוכחותה, שוחח אתי ישירות, ישב בכיסא משלו. סירב לכך שנקריא את הסיפור על הכבשה ז' אך מסר שמרגיש יותר טוב ומתנהג כעת כרגיל. האם אישרה זאת.

החלטנו שלא נספר את הסיפור אך שאלתי אותו מה הוריו היו חושבים שההורים של הכבשה ז' בסיפור היו אומרים לו. ז' לחש לאם באוזן שהיו אומרים לו "שהכל יהיה בסדר". האם חזרה על תשובתו בקול והוסיפה שהיא הייתה מציעה להם לומר לכבשה שלהם ש"הם יעשו הכל כדי שזה לא יקרה שוב, כדי שהיא תרגיש בטוחה". שאלתי את ז' איך ומה הוא מרגיש בגוף כאשר הוא מנסה לא לחשוב על הסיפור שכתבנו, ז' אמר שמרגיש כאבים בעיניים.

הנחתי אותו להתמקד בכאב בעיניים ולהעלות בזיכרון את המקום הבטוח שלו: הכוכב שבו נמצאים אמא ואבא והתחושות החמימות בלב שחש כאשר הוא חושב עליו. ז' מסר שחש רגוע יותר והוסיף שהוא מתרגל גם בבית.

 

שיחה טלפונית עם האם למחרת היום : תיאמתי פגישה עם ההורים על מנת לדון בהמשך התהליך.

 

יום לפני הפגישה המתוכננת האם מסרה שעקב השיפור במצבו של ז', הם חשים שניתן להפסיק את הפגישות. להורים נמסר כי במידה ויחושו צורך בעתיד, יוכלו לחדש את הפגישות.

 

לסיכום – מדובר בהתערבות קצרה ומממוקדת בילד בן 8 אשר נועדה למנוע התרחבות והכללה של התנהגות הימנעותית וחרדתית, וחיזוק היכולת לחזרה לשגרה מהירה ככל האפשר. בהתערבות הזו נעשה שימוש בטכניקות של EMDR מותאמות לילדים (כוכבים ועננים, ועיבוד נרטיב טראומתי, בר שדה, א., ויז'נסקי ברברה., הכשרת ילדים לבל 1), וכן שימוש בטכניקות של חשיפה הדרגתית.

השיפור בתפקוד של ז' היה מהיר ונראה שהשימוש בהוריו כמשאב חיובי איפשר זאת.

במעקב של חצי שנה לאחר סיום הטיפול ז' לומד ומתפקד בהסתגלות מלאה ללא קושי מיוחד. למרות שההורים והילד לא חזרו לסיכום ולפרידה, ההשערה שלי הייתה שזה מאפיין את הרצון העז להתרחק מאזורי הטראומה, ולהיאחז בשגרת החיים ככוח מרפא.

נראה כי מטרת ההתערבות שהייתה מניעת התפתחותה של פוסט - טראומה הושגה.

ביבלוגרפיה: 

Jarero I & Artigas L (2018). AIP model-based Acute Trauma and Ongoing Traumatic Stress Theoretical Conceptualization. Journal of Psychotrauma and Dissociation.Revista Iberoamericana de Psicotraumatología yDisociación 10, 1, 1-9. http://revibapst.com

 

Shapiro E (2012). EMDR and early psychological

intervention following trauma. European Journal of Applied Psychology (ERAP) 62, 241-251

 

Shapiro.E., Laub,B .,Rosenblat.O.,Early emdr intervention following intense rocket attacks on a town:A randomised clinical trial, Clinical Neuropsychiatry (2018) 15, 3, 194-205.

 

בר-שדה. א., ויזנסקי.,ב. מדריך להכשרת מטפלי ילדים ב- EMDR –שלב 1 .2017

 

______________________________________________________________________________________

יעל שנער - עו"ס משנת 1998, M.S.W, מומחיות בתחום בריאות הנפש, פסיכותרפיסטית ומדריכה. בוגרת הכשרה לבל 1 ו-2 EMDR מבוגרים וילדים. בעלת ניסיון רב בעבודה פרטנית ומערכתית בתחום בריאות הנפש במגזר הציבורי והפרטי עם ילדים, נוער ומבוגרים. כיום בחל"ת מבית חולים לב השרון ובעלת קליניקה פרטית בקדימה צורן.
yael.shin@gmail.com

אסתי בר-שדה, פסיכולוגית חינוכית, מדריכה, Trainer Child Europe EMDR ,מדריכת EMDR. בעלת ניסיון עשיר בעבודה עם EMDR, מלמדת ומדריכה מטפלים בתחום העבודה עם ילדים ונוער. הוכשרה על ידי Tinker Bob ו- Wilson Sandra כ- Trainer Child EMDR ויושבת כנציגת ישראל בחטיבת הילדים ב- Europe EMDR.
st@elkol.co.il