בפגישות הבאות אנה מדברת על "יחסי השנאה והאהבה" שלה עם סבתה, חשה הרבה כעס אך גם חוששת שסבתא עלולה למות. היא נעה לסירוגין בין חוסר תחושה לבין הפחד "להשתגע רוב עצבים". כשהיא חושבת על התרחיש האפשרי שסבתא תמות. היא אומרת: "כל דבר בחיי הוא מוות".

חפשנו "רגע בטוח עם אחרים" (משאב שמחבר לקשרים בטוחים עם אנשים משמעותיים):

אנה מתבקשת להיזכר בזיכרון חיובי עם מישהו שמעלה בה רגשות חיוביים, היא נזכרת בקשר עם סבא.

הזיכרון: משחק עם הסבא בחוף הים ואיסוף של צדפים. אולם התחושה שעולה עם הזיכרון היא "גוש אפור כמו אבן" בלב, ושוב לחץ על חזה. (סבא במצב בריאותי לא טוב.)

מכיוון שנראה שאנה חשה תחושות לחץ חזקות בגופה, אני מחליטה לעבוד עם "תרגיל קרן האור" בו אנה מתבקשת לדמיין קרן אור שעוטפת אותה ונוגעת באזורים החסומים ,לאט לאט החסם האפור בחזה שלה הופך לרך יותר ומשנה את צבעו לורוד .

אנה יוצאת מהמפגש רגועה יותר ומווסתת.

אחרי חופשה קצרה בארץ הולדתה אנה חוזרת מאוזנת ובמצב רוח טוב, ואומרת לי שהיא נהנתה שם עם המשפחה ומהשלג, ושהיא הצליחה לבכות בבית הקברות בפעם הראשונה ...

אנה מגלה קצת התנגדות מול ההזמנה להמשיך לעבד ב-EMDR. היא מספרת שהיא חווה שוב פחד, כאב ודיכאון, לפעמים נוטלת תרופות כדי להירגע. היא לא רוצה לעבוד על הרגשות האלו ולא רוצה לשנות ומצהירה: "הטראומה היא הזהות שלי". היא שואלת אותי: "האם יש עוד משהו שאת יודעת לעשות מלבד לעבוד EMDR ודמיון?"

עבודה על קונפליקט של המעורבות הרגשית מול ההגנה המתנתקת:
"הלב המדמם והגלים השחורים המאיימים על הנשמה לבנה"

לאחר הסברים חוזרים שלי על EMDR ועל התהליך, נראה היה כי א. מוכנה להתמסר שוב לתהליך ה- EMDR.
ערכנו רשימה של כל הקשיים והתמונות הקשורים בשבילה ל"דם":

א) הפחד שלה מלקיחת דם או לקבל חיסונים,

ב) חיות מתות שראתה ברחוב,

ג) אמה במצב גרוע ואנה מטפלת בה, מביאה לתרופה , שוקו ועוגיות

ד) אנה וסבתה מחפשות את אמא ברחוב

ה) אמה המתה,

ו) אמה עם מחטים ודם מונחים על הספה.

 

היא בוחרת את התמונה הקשה ביותר בשבילה,זיכרון מטרה"( TARGET MEMORY):

אמה שוכבת על הספה, הכל מלא בדם, מחטים של זריקות הראוין על הרצפה, אמה לא מגיבה. א. הייתה בערך בת 9.

• אין תחושה, רק קהות (numbness).

NC-קוגניציה שלילית "אני לא יכולה לשנות שום דבר, אין לי שליטה"

SUDS- 8.

PC-קוגניציה חיובית: "אני חזקה. אני יכולה להסתדר".

• VOC – 7(!)

כששמתי לב שאנה בוחרת PC שנמצא ברמה 7 ב- VOC , הבנתי שהיא מחזיקה תפיסה הגנתית בה היא חווה את עצמה כמי שעליה להיות תמיד חזקה ובכל מחיר. חשבתי שייתכן שהאמונה של "אני חזקה "יכולה להיות אמונה חוסמת בהמשך העבודה, והיא איננה אדפטיבית כי היא לא מאפשרת לעצמה להתחבר לאזורי הפגיעות בתוכה. סברתי שאם נתחיל כעת את תהליך העיבוד ואבקש ממנה לחפש PC חדש ניתקע עם אמונה חוסמת. לכן בחרתי טרם תחילת העיבוד לעשות פסיכואדוקציה.

 

פסיכואדוקציה:

אנחנו מדברות על "ההגנות" ששירתו אותה היטב באותן שנים," אך ייתכן שאין לה צורך בהן כעת והן אינן מועילות יותר. וכי היא באמת חזקה בהרבה מכפי שהייתה כילדה בת 8 ..."

בפגישה הבאה חוזרים לתמונה של אמא על הספה.

NC: אני כואבת וחלשה, SUD -8

P|C: אני יודעת להתמודד,VOC- 2

תוך כדי גירוי בילטרלי היא מעלה את דימוי הלב המדמם ובSET הבא היא רואה את התחבושת מעל הפצע. ,היא רואה "נשמה לבנה בחדר שחור שצריכה להגן על עצמה מפני העננים השחורים המגיעים בגלים ורוצים להיכנס לחדר. היא אומרת שקצת קשה לה לנשום". אני עושה תיפוף (TAPPING) ומנחה אותה להתמקד בנשימה לשים לב מה עולה. לאט לאט הגלים הופכים לפחות מאימים ועוזבים את החדר.

הSUDS ירד ל -6.

המפגש עומד להסתיים ולא נותר זמן לסיים את העיבוד אנחנו עושות "סגירה "של עיבוד שלא הסתיים:

אנה בוחרת להפקיד את התמונה בתוך קופסא (מיכל) ולסגור אותה. לאחר מכך אנחנו יוצאות מחדר הטיפולים ואנה נכנסת למטבח ומכינה לביבות עם העובד הסוציאלי של הקליניקה. ...(מול המפגש עם צילם המאיים של המוות והחרדה, היא מוצאת את החיבור לחיות והתשוקה להזנה ,ומבשלת לעצמה לביבות ).

במפגש הבא אנה מדווחת שהיא מרגישה חלשה, חסרת אונים ופגועה. היא אומרת שהיא מנותקת, בלי שום אנרגיה ("כמו מנותקת מהתקע, בלי סוללה").

 

פרוטוקול שתי הידיים לחיזוק התנועה הדיאלקטית

 

אנו עובדות על שתי התמונות:

אנחנו בודקות מה יקרה אם ננסה לשחרר לאט לאט את התחבושות המכבידות שחונקות את הלב : ביד אחת אנה מדמה שהיא מחזיקה את התמונה של הלב עם הפצע , וביד השניה את הלב עם תחבושת המאפשרת לו לפעום ולנשום.אנה מתבקשת לנוע בין שני הדימויים (תנועה דיאלקטית ) תוך כדי BLS ,ואני אומרת לה לבדוק את שני המצבים ומה הלב צריך שיהייה לו כדי שיחוש יותר נוח ,וכדי שיוכל לנשום.

ביד אחת אנה רואה את הלב עם הפצע הפתוח והמדמם ומרגישה את הפצע, וביד השנייה היא נותנת ללב את כל אשר נחוץ לו.

היא מנקה את הפצע, שמה תחבושת שלא חונקת ,אלא חווה תחושה נעימה, תוך שהיא מחבקת את הלב בזרועותיה. "היא אומרת: "הוא דופק – אף פעם לא חשבתי על זה שהוא דופק וחי!!"

אנחנו עושות סגירה והיא יוצאת עם הרגשה נעימה.

בפגישה הבאה א. מבקשת לחזור ולעבוד על הפחד שלה מבדיקת דם כי היא אמורה להיות בבדיקת דם בבית ספר.

התמונה :

הרגע לפני נעיצת המחט.

NC: אני מרגישה לא בסדר

PC: אני בסדר (בטוחה?)

VOC-3

SUDS-9

רגש: פחד וחרדה

לחץ בכל הגוף

 

במהלך ה- BLS אנה נראית במעין ניתוק כשהיא רואה את עצמה מחוץ לגוף שלה, היא יושבת על ..... כיסא, רואה שחור, סגול והלב האדום, קר כמו אבן, ואז חם, ולאחר מכן הוא אפור מלא בסדקים. היא מרגישה שהיא מפסיקה לנשום, רואה שעון חול מתפרק.

ה- SUDS עולה ל-9-10

המצוקה עולה ואני בוחרת להתערב (INTERWAVE ),ומבקשת ממנה לדמיין קרן אור רכה ונעימה.היא רואה "קרן" צהובה שמחממת כמו השמש, אך נראה לה שרגלה הימנית עשויה מברזל והאור לא יכול לחדור .בסופו של תהליך היא חשה תקווה הSUDS יורד ל7 .אנחנו סוגרות מפגש שהעיבוד לא הושלם בו עם המקןם הבטוח.

 _________________________________

לאחר המפגש אני מרגישה שהעבודה הזאת אולי אינטנסיבית מידי עבור אנה,ומחליטה לתת לה (ולעצמי) מעט מנוחה מהעיבוד ב-EMDR, ומביאה למפגש הבא חומרי אמנות: צבעים, חימר, כותנה, חתיכות טקסטיל, נייר משי, חוטים .

נראה כי האמנות מתאימה בשלב הזה מכיוון שלעתים קרובות אנה חושבת בדימויים ובמטאפורות ואוהבת לצייר. סברתי שנכון לאפשר לה לחוות מ"עין שליטה" על קצב התהליך ועל מידת ההעמקה באזורי הטראומה.

בהמשך אנה עובדת במהלך כמה מפגשים בצורה ממוקדת מאוד סביב "מטפורת הלב". היא יוצרת לב מחימר עם חתך אדום גדול שעליו היא עובדת זמן רב, עד שהוא נראה כמו פצע מציאותי מאוד. בהמשך היא מכינה ושמה את התחבושת, ולבסוף –כששאלתי איפה היא רוצה לשמור את העבודה – היא מכינה תיבה בה היא רוצה להניח את הלב.

חשוב היה לה שיהייה מכסה לקופסה. ... אנחנו מדברות על האנלוגיה לסיפור הטראומה שלה ושהיא יכולה ללמוד לשלוט אם ומתי היא רוצה לספר את הסיפור שלה.

א.אוהבת את עבודות האמנות ואת המגע עם החומרים. (תמונה 2)

 

תמונה מס' 2

במהלך המפגשים הללו א. הייתה שקועה בעבודה על הפצע בלב. תוך כדי עבודת האומנות ניהלנו שיח אודות המשמעות של הציור שציירה: אמרתי לה שיש לה אפשרות "לשים תחבושת" על הפצע שנפתח בליבה ולהעניק לו את התנאים שהוא זקוק להם כדי להחלים. אנה שתפה בדרך פתוחה ואסוציאטיבית באירועים מחייה. היא סיפרה שסבתה שתפה אותה ביחסיה עם המטפלת שסועדת אותה , וכי היא העלתה סיפורים מהעבר אודות אמה שכמעט נאנסה ונהרגה כשחיה ברחוב. תוך כדי השיתוף אני שואלת את עצמי מי תהיה שם בשביל אנה אחרי שניפרד כשהיא בעצמה תזדקק לתמיכה.

במפגש השני בטיפול באומנות, א. מגיעה עייפה מאוד . לא ברור אם זהו הלחץ של סוף השנה שעולה כעת, או הדיכאון. היא לא רוצה לשים את התחבושת שהכינה על הלב. היא עובדת לאט ומשחקת עם הצבעים .אני מעודדת אותה לעשות ציור מתוך הצבעים הרבים שעל לוחית הפלסטיק. היא יוצרת את "גן העדן שלי", ומרגישה טוב יותר והקלה בסוף המפגש.

בפגישות הללו אנה מדווחת מידי פעם על תחושת עייפות ,אבל היא עובדת על התחבושת לפצע ומוסיפה כמה תוספות אחרונות לציור של "גן העדן". אנחנו מחזקות באמצעות BLS, את התחושה הטובה ואנה מוזמנת "לדמיין את עצמה בתמונה, להרגיש את הרוח בפניה".

• מדמיינת כיצד היא מצליחה לישון במדשאה הירוקה. כשהיא קמה היא מותחת את עצמה ומביטה לכיוון העצים וההרים שהיא רואה בנוף שלה. אני מציעה להוסיף כמה קרני שמש לתמונה של "גן העדן" .
  (תמונה 3)
  
  תמונה מס' 3
  

בסוף הפגישה אנה מספרת לי על פנטזיה של תחיית המתים. שם היא מוצאת את עצמה עם כוח רב ומסוגלת לעזור לאחרים. אנה מעלה את התמונה ואני עורכת חיזוק בליווי גרייה בילטרלית:

מטפלת: "חשבי על אותו הרגע בו את מתמלאת בכוח לעזור לאחרים - איזו תמונה עולה בראשך- החזיקי בתמונה הזו ופשוט שימי לב אילו תחושות ורגישות עולות בך, ופשוט שימו לב" (BLS).

לבסוף א. מוסיפה את הנגיעות האחרונות ביצירת האמנות שלה. היא במצב רוח טוב ומצפה ל"טיול שנתי" עם ביה"ס שלה.

חזרה לזיכרון המטרה

בפגישה הבאה אנה לא יודעת על מה היא רוצה לעבוד. אני מדגישה שעבר כבר יותר ממחצית הזמן שהוקצה למפגשים ביננו, ושואלת מה עזר לה עד כה ומה פחות מועיל.

היא אומרת שהיא מרגישה טוב יותר, מצב רוח טוב יותר, פחות לחץ בחזה, אך עדיין יש לה פחדים בחושך או אחרי סרט מפחיד. כמו כן, למחרת עליה לעבור בדיקת דם (טריגרים בהווה).

אנחנו חוזרות לתמונת המחט לפני הדקירה. כשהיא חושבת על התמונה הזו, ידיה נעשות קרות וחסרות תחושה, שקופות וירוקות.

אחנו עוברות שוב לעבודה על משאבים . באמצעות מפת המשאבים (Elan.Shapiro Scripted protocols 2009) המודד את ה- LoC (LEVEL OF CONNECTION ), רמת החיבור למשאב בין 0-5, ועושות BLS על המקום הבטוח תוך כדי הליכה ב"פארק שלנו ".

סוף סוף אנה מרגישה שוב טוב יותר ובטוחה וה- LoC 5 מתוך 5, אולם היא מדווחת שהיא עייפה מאוד.

כשאנחנו חוזרות לחדר, אנה מבחינה בתמונה של מלך האריות שעל הקיר ומזכירה: "אני גם אריה (באסטרולוגיה), הם חזקים" אני מוסיפה שהם גם אוהבים ליהנות מהחיים.

 

אחרי חג הפסח אנה מדווחת כי בדיקת הדם הייתה פחות מפחידה ממה שחשבה. אנחו מסתובבות שוב בפרק ואנה אומרת לי שסבא שלה לא הרגיש טוב . זו היא שהזמינה את האמבולנס וליוותה אותו לבית החולים עד ארבע לפנות בוקר, למרות שהיה לה מבחן בבית הספר למחרת.

 

היא אומרת: "לפעמים אני לא מאמינה שאני רק בת 14."

 

בהמשך אנה אומרת שהיא מרגישה טוב ובטוח איתי, כמעט ללא לחץ בחזה, אבל עייפה. היא מוכנה לחזור לתמונה הקשה של אמה על הספה, אני אומרת לה שכנראה תמיד יהיה לה קשה לחשוב על רגעים מסוימים ועל מותה של אמה.

אני שוב בודקת את רמת המצוקה שעולה עם הזיכרון אודות אמה , ובוחנת האם יש לה "דמות אם מופנמת" אחרת.( “The Archetype of the Good Mother “ (C.Jung ,היא מחייכת ואומרת שאמה הייתה הטובה ביותר והיא הסתמכה עליה. היא לימדה אותה לצלול כשהייתה ילדה קטנה: "... עד שפתאום יכולתי לעשות את זה."

אנו מחזקות את הזיכרון המיטיב הזה לפני שאני מחזירה אותה לתמונה הקשה של אמה על הספה עם המחטים.

שוב היא מתקשה.בקשתי ממנה לדמיין שהיא לוקחת מישהו איתה לחדר , מישהו שיכול לסייע לה. חשבתי ששימוש במשאב של אדם שהיא יכולה לסמוך עליו ,או של עוזרים דמיוניים שתומכים באנה ייתן לאנה כוח . לבסוף היא הצליחה לראות את עצמה עם שני כלבים במקום הבטוח.

NC: אין לי שליטה. SUD: 6

PC: אני יכולה להתמודד. VOC: 3

אחרי כמה סטים של BLS הSUDS לא ירדו התחושה שאנה תקועה ומדווחת שהיא מרגישה "כלום" -

לכן אני בוחרת ב INTERWAVE ואומרת לה לחשוב על "אנה הקטנה" ועל מה שאנה של היום אומרת לה.( Reddemann, 2001) היא אומרת שזה לא עוזר אבל בBLS הבא היא יכולה לראות את עצמה בבירור - אז, הרבה יותר קטנה, כמו ילדה בת 3 ואת התמונה של עצמה היום.

אני שואלת מה יכול לעזור ?

אנה רואה את אמה אוחזת בידה ומובילה אותה מהחדר עם הספה, ואומרת לה שהכל בסדר.

היא רואה את עצמה הולכת למקום הבטוח שלה. (העצים בקידמת קו החוף).

הSUD יורד ל4 והVOC 7, אבל בסקירת הגוף היא חשה "משהו כבד בידיים, כמו אבנים". לסגירה אני אומרת לה להכניס את האבנים לCONTAINER שהיא בוחרת ולסגור אותו.

 

יש אור בקצה המנהרה - לספר את סיפורה

בפגישה שלאחר מכן אני מביאה צבעים ואבנים שונות ואנה מחליטה שהיא רוצה לכתוב את כל הרגשות הקשים שקשורים לתמונות הקשות בקשר לאמה על האבנים.

"יש אבן ל"אני עצוב ", אחת ל"אני מדוכאת", אחת ל"אני פוחדת "," אני סובלת מכאבים ".

היא אורזת את כל האבנים בתוך בד אדום ואומרת:

" אדום הוא צבע הדם והכאב. אני אוהבת אדום. "

אני מזכירה לה שאדום יכול גם לסמל עוצמות ואנרגיה. היא סוגרת את החבילה עם סרט אדום ואומרת: "עכשיו זה נראה כמו פרח. הייתי רוצה לזרוק אותו לים". (תמונה 4)

 

תמונה מס' 4

אני שואלת אותה על משפטים שיכולים לסמן גם את הכוחות שלה. היא כותבת על דף נייר:

"אני רגועה, אני חזקה, אני יכולה להסתדר, זה בסדר להיות לפעמים עצוב, זה בסדר לקבל עזרה, תמיד יש פתרון, אל תשכחי שיש תמיד אור בסוף המנהרה. "

אנחנו מחזקות את ההיגדים החיוביים עם BLS.

אנה מתחילה כעת להתעסק לעיתים קרובות יותר בעתיד. היא משתפת שהיא רוצה לעבוד כשימלאו לה 15 שנים, ומדברת על תכוניותיה לטוס לאילת כשתהייה בת 18 לצלול שם.

היא גם רוצה ללמוד ולחלוק דירה עם חברים כשהיא תהיה סטודנטית. היא רוצה פעם אחת להשתכר כשהיא בת 18 .

אני מנצלת את ההזדמנות הזו לפתוח שיחה על שתייה, התמכרות וסמים .

כשאני שואלת מה היא לקחה/למדה מאמה היא מזכירה 'לתת לאחרים' - "נתינה" ודאגה לאחרים - "איכפתיות" ,ואומרת שהיא דומה מאוד לאמה, ולאחרונה סבתא בכתה כששמעה את קולה בטלפון, כי זה הזכיר לה את קולה של אמה.

 

עבודת עתיד: היא מספרת לי כמה מהסיפורים העצובים של סבתא וסבתא רבה, וכמה בודדה היא מרגישה לפעמים בבית, "כשכל אחד הוא לעצמו".

אני אומרת לה שאני בטוחה שהיא תספר לילדיה את "הסיפור" שלה בצורה אחרת, יותר תואמת גיל, ואני שואלת אותה איך היא הייתה עושה את זה. אנה עונה שהיא הייתה אומרת לילדיה לא לקחת סמים. ומתחילה לספר את סיפורה של אמה כאילו היא מספרת אותו לילדיה. ואז הגרסה משתנה והיא מספרת גירסה שמתאימה לילדים שכבר גדולים יותר ... אני שוב מדגישה את החשיבות שהיא בשליטה באם, איך ומתי היא רוצה לספר את הסיפור שלה.

זמן קצר לפני שנצטרך להיפרד סבה של אנה מאובחן במחלה סופנית. אנו מדברות על מחלתו ותגובותיו בבית. אנה מדווחת שהיא חשה שוב בלחץ בחזה, אך הצליחה להירגע באמצעות תרגיל הנשימה.

היא מודאגת אם זה בסדר שהיא כבר מדמיינת את הלוויה שלו. היא שואלת אותי אם זה בסדר, שהיא לפעמים שמחה כנגד כל הסיכויים.

 

"תמיד יש לי ברירה"

זו אחת הפגישות האחרונות שלנו ואני מנסה לבדוק מי יעניק לה תמיכה כשהמפגשים ביננו יסתיימו, ובאם היא תמשיך בטיפול עם מישהו אחר.

אנה מסרבת לאפשרות הזו מכיוון שכבר "היו לה כל כך הרבה מטפלים שונים". היא רוצה לסמוך על חברותיה.

לקראת הפגישה האחרונה שלנו אנו שוב יוצאות לפארק ובזמן שאנחנו יושבות על ספסל אני נותנת לה מכתב עם ציור המתאר את המקום הבטוח שלה (: היער ליד החוף ושתי חיות ...

היא במצב רוח טוב ואומרת: "כשבעלי לעתיד יבקש ממני להתחתן איתו, הוא לא ליעז לא לעשות את זה על החוף!"

היא לוקחת את הצלחת המצוירת, את הקופסה עם הלב והאבנים שעטופות בבד האדום איתה הביתה ואומרת: "אני בסופו של דבר אזרוק את האבנים לים, אבל בינתיים הם נשארות איתי ..."

 

סיכום

טיפול באמנות נמצא מתאים לעבודה עם אנה ונראה שהוא היווה כלי שבו ניתן היה לאפשר לאנה להיות מסוגלת לערוך עיבוד ב – EMDR. מאחר ואנה חושבת בתמונות ובמטאפורות, השילוב בעבודת האומנות סייע לה להתבטא באופן חופשי ולמשאב את עצמה, כך שהיא יכולה הייתה בסופו של תהליך לשנות את התמונות וההסכמות הפנימיות שמיוצגות באמצעות המטאפורות שלה.

בנוסף לכך באמצעות האומנות אנה יכולה הייתה ליצור מרחב דמיוני התנסותי - כמו ברגע שבו הוסיפה והחליפה את התחבושת על פצע בלב עד שזה הרגיש נכון ומתאים עבורה. באמצעות הביטוי האקספרסיבי היא יכולה הייתה לבטא את הפחדים, הכאב והדיכאון שלה כשכתבה על האבנים ואז באופן "משחקי" לבחור להסתיר או לשנות אותם לפרח.

במהלך העבודה ב- EMDR בה אנה ראתה את עצמה בתמונה כילדה צעירה מאוד, התאפשר לה להדגים את האופנים בהם במצבים בהם היא פוחדת או לחוצה, מתרחש תהליך רגרסיבי רגרסיבי, לשלב כמעט טרום-ורבלי. במקרים רבים בהם התבקשה לחפש NC ו-PC היא לא הצליחה למצוא PC או NC, והיו רק תחושות ותמונות בגוף, כך שגם בהיבט הזה הביטוי הוויזואלי-אקספרסיבי היה קל יותר לאנה מאשר הביטוי המילולי.

האינטליגנציה והמוכנות של אנה לעבודה טיפולית אפשרו לה לשנות באופן מהיר יחסי את הסכמות הפנימיות הלא אדאפטיביות , וללמוד כיצד להרגיע את עצמה. אך נראה כי האירועים במציאות חייה חזקים יותר ודוחפים אותה חזרה לחוסר אונים ודיכאון.

סבה נפטר חודשים ספורים לאחר שנפרדנו, ואנה חשה מוצפת, רדומה, עייפה וחסרת כוח. היא החליטה לפגוש פסיכיאטר כדי לקבל תמיכה תרופתית. זו התמונה ששלחה לי לאחר מות סבה. (תמונה 5)

 

תמונה מס' 5