דיווח מוועדת TraumaAid

 

משהו קצת אישי על חווית ההתנדבות בנט"ל . . .

במידעון האחרון שיתפנו אתכם על ההתנדבות המופלאה של מתנדבי העמותה בקו החרום של נט"ל. היינו בשלהי ההתארגנות, השתתפנו בהכשרה... כמובן בזום... של נט"ל ולמדנו לבנות את שעות ההתנדבות, לרוב פעם בשבוע, לתוך הלו"ז העמוס בטיפולים, הדרכות וובינארים, התעדכנות החדשות... ובראש וראשונה בטיפול במשפחות הפרטיות שלנו.

קשה להאמין, לא היה רגע דל עד עכשיו! אנחנו פוגשים אנשים מבוגרים וחלקם מבוגרים מאוד בבידוד, מנותקים מהמשפחות, אנשים עם רקע פסיכיאטרי או פסיכוסוציאלי מורכב, משתפים אותנו, המתנדבים, בתחושת חוסר האונים וחרדה מול אי הוודאות והבדידות.

ועם זאת, איזו זכות נפלה בחלקינו לפגוש את האנשים היקרים האלה, בראש ובראשונה להיות איתם בכאב שלהם ובהמשך להתחבר יחד איתם לכוחות ולמשאבים הנפשיים שלהם! איזו זכות נפלה בחלקינו להיות בצד של הנותנים והתומכים... ועוד לקבל תודות אין ספור עבור הזמן הקצוב כל כך שתרמנו לאנשים היקרים האלה.

הנה כמה קולות שמעידים על חווית ההתנדבות בימי הקורונה ההזויים, יותר מפורטים, פחות מפורטים..

מיה:

נפלה בחלקי הזכות לקחת חלק בפרויקט מופלא, שכולו רצון טוב, נתינה, רגישות ואהבה. בימים אלו של בילבול, חוסר וודאות ובידוד, אני "נפגשת" עם אנשים יקרים שהמשותף לכולם הוא הרצון לחיבור, הכרה, תחושת ביטחון והקשבה.
אני משוחחת עם א' שמאובחן על הרצף, שזקוק לאוזן מתפעלת למשמע קולו המדהים.
אני כואבת עם ב' שמתמודדת עם בעל חולה במניה דפרסיה, שמצבו הוחמר עקב המצב, עם ר' אלמנה ואם שכולה שחשוב לה לשמר ולהנציח "לזכור ולא לשכוח"..

ובכל מפגש אני מועצמת לא פחות מאשר מעצימה ובכל פעם בליבי תקווה לימים של חיבור אמיתי אהבה.

איה:

ביום ראשון התקשרה ב׳, היא נשברה. ״אני כבר לא יכולה יותר...אנחנו משפחה חולה״, אמרה לי... ״בעלי, אני והבן הצעיר, כולנו חולים בקורונה.... רק עכשיו, כשבעלי יצא מאזור הסכנה, אני מרשה לעצמי להתפרק״, מיררה בבכי. חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שם בשבילה, אישה עם תעצומות נפש, ששמרה את כל כוחותיה ליקיריה. כמה מרגשות היו 20 הדקות האלה שבמהלכן חלקה לראשונה את תלאות המשפחה ואני הייתי לה לאוזן קשבת, מרגיעה, מכוונת ומתווה לה את הדרך להמשך טיפול רגשי גם עבורה.

דניאלה:

הפניות מנט"ל מכניסות אותנו כמו לחיים של הפונים, לחדרי המגורים שלהם. שם הם מארחים אותנו בשעותיהם השחורות ביותר, בשעות של דכאון, ייאוש, דאגה וחרדה. ובעיקר בשעות של בדידות אין סופית. (כמה בודד ומיואש צריך להיות בן אדם שאין לו דרך אחרת מאשר להכניס אדם זר לחלוטין לחייו?) .

בייחוד בתקופת הקורונה, הרבה קשישים ונכים נשארים לבד בין ארבע הקירות, אך לעיתים גם צעירים יותר. כך גם א', בת שלושים, נכת צה"ל, שהתקשרה בתחילת אחת התורנויות שלי. קולה נשמע מפוחד, כמעט בפניקה, כשבאותה הנשימה היא מדגישה שהיא בדרך כלל מסתדרת, למרות פגיעת ראש ותופעות נפשיות מתלוות, שהיא מקפידה ללכת לפיזיותרפיה ולטיפול נפשי. גם חשוב לה לספר לי על תפקידה הרם בצבא לפני הפציעה. ופתאום, בעקבות הגבלות הקורונה, היא לבד, ללא תמיכה, ללא ביקור מההורים המבוגרים שלה, ואפילו התרופות נגמרו בינתיים. אנחנו משוחחות והפניקה פוחתת, אבל היא חוששת מפני הלילה, מנדודי שינה ושכדורי השינה עלולים לא לעזור יותר, אנחנו מתרגלות נשימות בליווי חיבוק הפרפר, היא נרגעת ומתלהבת מכמה התרגיל עזר לה.

אבל קולה נשאר לי באוזן ימים ארוכים אחרי השיחה. ואני שואלת את עצמי מה שיחה אחת יכלה כבר לשנות? האם יש לה עם מי לדבר? מה היא תעשה בפסח, ביום הזיכרון ? ובסוף...למרות שזה נגד החוקים...אני מחליטה להתקשר אליה לקראת יום הזיכרון כדי לשאול לשלומה. קול אחר לגמרי, בטוח בעצמו עונה לטלפון: " כן, אני זוכרת ... אבל סליחה, אין לי עכשיו זמן לדבר ..." .
נרגעתי , מי שהייתה זקוקה לעזרה הרגיעה עכשיו אותי .
אני מוכנה לתורנות הבאה...

 

ענת :

"שלום מדברת ענת מקו הסיוע, איך אני יכולה לעזור"? כשהתנדבתי לקו הסיוע בתקופת הקורונה, קצת חששתי מהמעמסה הרגשית והפיזית. אך בהדרגה הבנתי כמה חשוב הסיוע לאנשים אשר בעקבות המצב נקלעו למצוקה. "שלום, שמי משה (שם בדוי). נולדתי עוד בגטו, נלחמתי במלחמות ישראל ואני מוכר כנכה צה"ל. מאז תחילת הקורונה אני לא יודע את נפשי. אני לבד. אשתי מנסה לתמוך בי אבל אני בחרדות, החדשות מפחידות, הנכדים והילדים רחוקים, אני לא רוצה להכביד עליהם" קולו של משה רועד מבכי והוא, שידע את מוראות המלחמה וכאב האובדן משחר חייו, אינו יודע את נפשו. ביקשתי ממשה לנשום יחד איתי, כשהוא מניח יד חומלת על ליבו. שאלתי אותו על חייו, על ילדיו. הוא כל כך גאה בהם. סיפר לי כמה הם מצליחים. אמרתי למשה שאני מצדיעה לו על העשייה, על הנתינה לאורך חייו. שאני כל כך מבינה למה עכשיו הוא מבוהל. הצעתי לו לצרוך פחות חדשות. שוחחתי עם אשתו וחיזקתי אותה על התמיכה בו, על היותה אשה חומלת ואוהבת. משה הודה לי שוב ושוב. כמעט בכה, אמר שהשיחה וההקשבה היו עבורו נחמה גדולה. השיחה עבורי היתה מאוד מרגשת. איזה איש מיוחד.

הלאה, על הקו חגית (שם בדוי) בת 17 מוזיקאית, היא חזרה מחו"ל מאודיציות לקראת לימודים גבוהים בתחום המוזיקה. כל עתידה לפניה. כששבה לארץ הבינה די מהר לאיזה מצב נקלעה. היא שהתה בבידוד עד שהותר לה לצאת. אחרי שנה של מתח מבחני קבלה במדינה זרה כשהיא בודדה לגמרי היא מוצאת את עצמה לבד, עם תקשורת וירטואלית, ללא חום וחברים. הוריה עובדים ועסוקים בענייניהם. היא חרדה ומבולבלת ואינה יודעת מה יהיה, אינה מסוגלת לנגן. היא בוכה ומבוהלת. הבעתי בפניה את התפעלותי מההתמודדות שלה לאורך השנה. עשינו חיזוק משאבים יחד עם חיבוק פרפר. שאלתי אותה איזה כח שהיה עבורה כל השנה יכול לשרת אותה כעת? היא דיברה על הנחישות שלה, על אהבת המוזיקה. העלנו תמונה עתידית שבה היא משתמשת בכוחות שלה וחיזקנו יחד. נשימה. חגית נרגעת. הלאה, עוד שיחה, עוד אדם שהקשבה חומלת יכולה לסייע לו כל כך הרבה.

הופתעתי מהיכולת של שיחה כל כך קצרה לסייע כל כך. איך נר קטן מאיר חושך גדול. איך הקשבה ותיקוף ועיבוד ונשימה יכולים לתת תקוה. תודה על הזכות הזו להיות לעזר. תודה לנט"ל על העשיה המבורכת.

 

תודה למיה נאור, איה ניצן, דניאלה זגנרייך וענת ריבלין.

 

דורית קנובל

בשם ועדת טראומה איד