לפני מס' שנים הצדדים התגרשו והסדירו בהסכם גירושין את תשלום מזונות בתם המשותפת ובתה של האם מנישואים קודמים, וקבעו כי שינוי נסיבות לא יביאו לפגיעה בדמי המזונות – "הם הביאו בחשבון את כל הצרכים של הבנות ואת יכולת האב לעתיד, אף אם ישתכר מעבר…".
כעבור מס' שנים, מערכת היחסים בין האם לילדה עלה על שרטון, והאם גירשה את הבת מביתה.

האם, שניתקה עם הילדה כל קשר וביקשה מהאב מפורשות לקחת אחריות מלאה על הבת תוך שהיא מודיעה בהודעת וואטסאפ לאב על ויתור בקבלת המזונות – פתחה בהליך בהוצאה לפועל לגביית המזונות מידי האב, כשהיא סומכת ידיה על הוראת הסכם הגירושין וטוענת כי הסכמים צריך לכבד. 

האב (המיוצג על ידי משרדנו) קיבל לביתו ולמשמורתו המלאה את הילדה וביקש להפסיק את תשלום המזונות לידי האם. 

ביהמ"ש לְעִנְיְינֵי מִשְׁפָּחָה קבע כי ניסיונה של האם לגבות את מלוא מזונותיה של הבת לאחר שגירשה אותה מן הבית ולא מוציאה עבורה "אגורה שחוקה" (כלשון ביהמ"ש) חמור ביותר. לדידו של ביהמ"ש, הצדדים ידעו לרשום בהסכם כי דמי המזונות לא יושפעו משינוי ביכולת ההשתכרות של האב, אולם בשום מקום לא נרשם כי דמי המזונות יוסיפו להיות משולמים גם במקרה בו הילדה תעזוב את בית האם ותתגורר עם האב.

ביהמ"ש קיבל את תביעתו של האב לביטול המזונות וסיכם את דבריו בכך שהתרשם מרוחב ליבו של האב ומהעובדה הברורה כי לא הגיש תביעה לביטול מזונות כדי להסיר ממנו אחריות (האב ממשיך לתמוך כלכלית בבתה הבגירה בת ה – 28 מנישואיה הקודמים האישה!) אלא על מנת לעשות צדק עמו ובעיקר עם בתו שסולקה על ידי אמה.