עדכון פסיקה

אוקטובר 2020

צו הורות פסיקתי – זיקת תושבות

תמ"ש 45692-02-18 פלוני ואח' נ' פרקליטות חיפה אזרחי (ניתן ביום 15.1.20 מפי כב' השופט ט. פפרני)

הסיטואציה: המבקשים, יהודים, אזרחי ישראל, נשואים ולהם 3 ילדים – קטין א' בן 5 שנולד באמצעות הליך פונדקאות (הזרע של המבקש, ביצית של תורמת אנונימית) ושתי תאומות, שנולדו אף הן באמצעות הליך פונדקאות (זרע וביצית של המבקשים) ונרשמו במרשם האוכלוסין בישראל כבנותיהם של המבקשים.

הבקשה: המבקשים עותרים למתן צו הורות פסיקתי לפיו המבקשת היא אמו של הקטין א'.

כוכבית חשובה: המבקשים מתגוררים מזה 5 שנים בחו"ל בעקבות רילוקשיין.

הבעיה: היועמ"ש מתנגד לבקשה. לטענתו, אין ליתן צו הורות פסיקתי שעה שמקום המגורים הרגיל הוא מחוץ לישראל ולא קיימת זיקת תושבות למדינת ישראל, המהווה תנאי למתן צו הורות פסיקתי.

ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה וקבע כי בנסיבות הספציפיות בהן - הצדדים הם אזרחי ישראל ולהם שתי בנות נוספות (שהן אחיותיו הביולוגיות למחצה של הקטין) שנולדו בהליך פונדקאות ורשומות על שם שניהם בישראל, המבקשת התקשרה בהסכם הפונדקאות יחד עם אבי הקטין והפונדקאית ומשמשת כאמו של הקטין מיום הולדתו, טובתו של הקטין היא שמציאות חייו תעוגן משפטית במדינת ישראל, ישנה חשיבות לכך שהוריו של הקטין יוכרו הן במדינות התושבות והן במדינת ישראל בה הוא אזרח באותו אופן - יש מקום להיעתר לבקשה אף בלא צורך בעריכת תסקיר, וחרף העדר תנאי התושבות.

השבת הילדים לעיר מגורי האב – שיהוי ומניעים זרים

תלה"מ 62948-02-20 פלוני נ' אלמונית (ניתן ביום 21.8.20 מפי כב' השופטת פ. גילת כהן)

הסיטואציה: לצדדים 3 ילדים קטינים (10, 7 ו – 3). עקב משבר זוגי אליו נקלעו אשר הוביל לפירוק התא המשפחתי, בחודש אוגוסט 2019 עזבה האם את בית המגורים המשותף ועברה בהסכמה להתגורר עם הקטינים בבית הוריה בעיר אחרת מרוחקת (פסה"ד אינו מציין את המרחק), ומאוחר יותר שכרה דירה לה ולשלושת הקטינים בסמוך לבית הוריה.

הבקשה: הגיש האב בקשה להשבת הילדים לעיר מגוריו בטענה כי האם ביצעה את המעבר בניגוד להסכמתו.

כוכבית חשובה: בקשת האב הוגשה חצי שנה לאחר המעבר, שבוצע בהסכמתו, כשהוכח שהילדים השתלבו בעיר החדשה, במסגרות החינוך וסיגלו חיי חברה חדשים. לדברי האפוטרופא לדין שמונתה לקטינים, הגם שהמעבר הקשה תחילה על הקטינים, בסופו של יום, הצליחו שלושתם להשתלב היטב הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית.

השאלה: הצדדים חלוקים בשאלה האם המעבר נעשה בהסכמה, אם לאו. 

ביהמ"ש לענייני משפחה בחן את עמדות הגורמים המקצועיים והטיפוליים וקבע כי דין הבקשה להידחות. ביהמ"ש גרס כי לא ניתן להתעלם משיהוי הגשת בקשתו של האב, וביתר שאת כשעל הפרק מונחת טובתם של שלושה ילדים קטינים, ובמיוחד כי תחושת הזמן בחייו של ילד אינם דומים לזו שבחיי המבוגרים. עוד הבהיר ביהמ"ש כי ישנו הבדל משמעותי בין בקשה למתן צו מניעה אשר תכליתה למנוע העתקת מגורי קטין ובין בקשה להשבתם אל מקום מושבם הרגיל, שכן " חלוף הזמן נוטל מן הבקשה את עוקצה ומשנה את נקודת האיזון בין האינטרסים והזכויות של הצדדים בזיקה, כמובן, לקטינים", קל וחומר בקשה שמוגשת בחלוף מספר חודשים מאז המעבר. לסיום, נקבע כי על בסיס התשתית העובדתית שהונחה, מעבר הקטינים נעשה בהסכמת האב ולא כצעד חד צדדי. הוכח כי האב חתם על מסמכי הרישום של הקטינים למסגרות החינוך בעיר החדשה ואף נשא בתשלומים. באותה העת (חצי שנה טרם הגשת הבקשה), נדמה היה לאב כי הוא השיג מבוקשו והוא ממשיך להחזיק בדירה המשותפת לאחר שהאם עזבה אותה, אולם משהוגשו על ידה תביעות כנגדו לפירוק השיתוף בדירה ולחיובו בדמי שימוש, הוא חזר בו מהסכמתו ופתח בהליך דנן. לפיכך, התרשם ביהמ"ש כי הבקשה הוגשה ממניעים זרים.

פירוק שיתוף וצו למדור ספציפי – ביהמ"ש לענייני משפחה V. ביה"ד הרבני

תלה"מ 68199-02-20 נ.א. נ' א.א. (ניתן ביום 24.9.20 מפי כב' השופטת מ. דבירי רוזנבלט)

הסיטואציה: בין הצדדים מתנהלת תביעה פירוק שיתוף בפני ביהמ"ש לענייני משפחה (שהוגש ע"י האישה), במקביל לתביעה לשלום בית בבית הדין הרבני (שהוגשה ע"י האיש). ביהמ"ש נתן צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדי, תוך דחיית טענות האיש כי יש לעכב את ההליך עד להכרעת ביה"ד הרבני בנושא שלום בית. לאחר ההחלטה לפירוק שיתוף, פנה האיש אל ביה"ד הרבני בבקשה בהולה למתן צו למדור ספציפי לטובתו. ביה"ד נעתר לבקשתו של האיש והורה על מתן צו למדור ספציפי במעמד צד אחד.

הבקשה: בעקבות החלטת ביה"ד, האישה עתרה לביהמ"ש לקבוע כי הסמכות בעניין רכוש הצדדים נתונה לביהמ"ש וכי ביה"ד הרבני אינו רשאי לתת צו המעכב את הליכי פירוק השיתוף אשר ביהמ"ש כבר הורה עליהם.

כוכבית חשובה: לצד ההחלטה לפירוק השיתוף בדירת הצדדים, ביהמ"ש נתן הוראות לביצוע לאלתר של פירוק השיתוף והאישה אף הציגה את הדירה לקונים ולמתווך.

על הפרק: האם החלטת ביה"ד הרבני המורה על מדור ספציפי תקפה?

בית המשפט לענייני משפחה גרס כי לאור הלכות כב' ביהמ"ש העליון (בג"צ 304/04, הלכת גולדמברג) אין מניעה לברר תובענה לפירוק שיתוף בנכס תוך כיבוד הצו שנתן בית הדין הרבני, גם בנסיבות שבהן הוגשה קודם תביעה לפירוק שיתוף ובית המשפט כבר נעתר לבקשה באופן עקרוני, ואף אם הצו של בית הדין הרבני ניתן לאחר החלטת בית המשפט המורה על פירוק שיתוף בנכס. אלא, שבענייננו, בבית המשפט ניתנה החלטה לפירוק השיתוף בנכס, ובניגוד להלכת גולדמברג, ניתנו הוראות לביצוע פירוק השיתוף לאלתר. לפיכך, נקבע כי בנסיבות כאשר כבר ניתנה בבית המשפט החלטה בדבר פירוק השיתוף בנכס לאלתר, ואף ניתנו הוראות ביצוע לאלתר, אזי בית המשפט אינו מוצא כי קיימת לעת הזו החלטה תקפה השוללת תוקפה של החלטתו או מעכבת אותה כדין. בית המשפט קיבל את בקשת האישה, והורה על המשך ביצוע ההחלטה לפירוק השיתוף והוראותיה.

כוונת שיתוף ספציפי – 27 שנות נישואים לא מספיקות

עמ׳׳ש 17386-03-20 פלונית נ' פלונית (ניתן ביום 20.7.20 מפי כב' השופט א. קולה)

הסיטואציה: המערערת והמנוח, שניהם שייכים למגזר הערבי, היו נשואים במשך 27 שנים, עד לפטירת המנוח. לאורך שנות הנישואים התגוררו בדירה שבבעלות המנוח ושנרכשה על ידו טרם נישואיו למערערת. בשנת 2001 כתב המנוח צוואתו בה הוריש את כל רכושו ונכסיו, לרבות דירת המגורים, לאחייניתו (מנישואי הראשונים).

ההליך: מדובר בערעור על פסק דינו של כב' בימ"ש לענייני משפחה, בו נקבע כי למערערת אין זכויות בדירת המגורים הרשומה לבעלות בעלה המנוח.

כוכבית חשובה: למערערת לא הייתה מעורבות ברכישת הזכויות בדירה, כי היא לא השקיעה בדירה או השביחה אותה במהלך חיי הנישואין, כי לא דרשה מבעלה המנוח ולא פעלה לשם רישום מחצית הזכויות בדירה על שמה.

הסוגיה: האם די בעובדה שהמערערת גרה בדירה 27 שנה כדי להביא ליצירת שיתוף בדירה?

בית המשפט המחוזי קבע כי לא יתערב בממצאיו של בימ"ש קמא וכי לא נפלה שגיאה כלשהי בקביעת העובדות בהליך בבימ"ש קמא, ומן הבחינה הזו יכול היה לסיים את העניין בקביעה זו. עם זאת ביהמ"ש ביקש לדון "בנושא המעסיק רבות את בתי המשפט לענייני משפחה" והוא השאלה - האם די בעובדה שהמערערת גרה בדירה 27 שנה כדי להביא ליצירת שיתוף בדירה? ביהמ"ש ענה על כך בשלילה. חוק יחסי ממון וחזקת השיתוף שבין בני זוג, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לפיכך, יש להראות נסיבות עובדתיות נוסף על עצם קיום הנישואין לשם שיתוף ספציפי בדירת נישואין שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, ואולם ללא אותו "דבר מה נוסף" אין די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ואפילו ממושכים, כדי ליצור כוונת שיתוף ספציפי מכח הדין הכללי. ביהמ"ש ציין כי ממבט ראשון נראה, שקופחה זכותה של המערערת אשר גרה במשך 27 שנים תחת אותה קורת גג עם המנוח, וכשזה הלך לבית עולמו, עליה לפנות את הדירה. עם זאת, לא מדובר בגירושי בן הזוג, אלא בנישואין שהסתיימו עקב מותו של הבעל, ולפיכך לא ניתן כלל להתייחס לזכות לפיצוי. בסופו של עניין, קבע ביהמ"ש כי זכותה של המערערת לא קופחה, לאור העובדה כי מדובר בנישואין שניים, הדירה שהייתה רכוש של המנוח ערב הנישואין, לא הוכח כל "דבר מה נוסף" וזכאי היה המנוח לצוות כי הזכויות בה יועברו למשיבה אשר גודלה על ידו כבתו לכל דבר, עד היותה בת 14. ביהמ"ש סיים את דבריו בכך שהתרופה העתידית, בחברה הערבית המסורתית הינה מציאת מנגנון מראש עם הנישואין, אשר יסדיר גם סוגיות אלו.