עדכון פסיקה

נובמבר 2020

מודלים נוספים ליישום הלכת המזונות החדשה

עמ"ש 12792-10-19 נ' נ' ע' (ניתן ביום 27.10 מפי כב' השופט, נ. שילה)

שני ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה שהורה על הפחתת המזונות שעל האב לשלם לאם עבור שלושת ילדיהם הקטינים, מסך של 6,150 ₪ לחודש לסך של 2,250 ₪ לחודש.

בפסק דינו של ביהמ"ש קמא נקבע שינוי נסיבות מהותי בשלושה היבטים: הכנסת האם גדלה באופן משמעותי כך שכיום שני ההורים הם בעלי הכנסה כמעט זהה (52% לאם ו – 48% לאב), זמני השהות של האב עם הקטינים הורחבו באופן משמעותי (43% מהזמן) והשינוי שאירע לאור בע"מ 919/15.

לדידו של ביהמ"ש המחוזי, ביהמ"ש קמא טעה בכך שאימץ את ההלכה שהיתה נהוגה בעבר ולפיה צרכים הכרחיים מינימאליים של קטין עומדים על 1,600 ₪ לחודש. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי האבחנה בין צרכים הכרחיים לבין צרכים שאינם הכרחיים אינה רלוונטית יותר לאחר ההלכה החדשה, אשר קבעה כי את כל צרכי הקטינים – בין הכרחיים ובין שאינם הכרחיים – יש לחלק בין ההורים בהתאם ליחס ההכנסות ולזמני השהות. על בימ"ש קמא היה לערוך אבחנה בין צרכים תלויי שהות שלצורך קביעתם יש לבחון כמה זמן שוהים הקטינים אצל כל אחד מההורים לבין צרכים שאינם תלויי שהות שלצורך קביעתם יש לבחון רק את יחס ההכנסות.

נציין כי בסיום פסה"ד, המליץ כב' ביהמ"ש כי יבוצע שינוי בטופס הרצאת פרטים בתביעה למזונות, כך שתהיה חובה לפרט שלושה מרכיבים של צורכי הקטין בנפרד: ההוצאות תלויות השהות, ההוצאות שאינן תלויות שהות ועלות המדור והוצאותיו, וכי כל צד יגיש (בשלב קדם המשפט או לכל המאוחר בשלב הגשת הראיות) פירוט נפרד עבור כל אחד משלושת הרכיבים הנ"ל בליווי אסמכתאות, על מנת שביהמ"ש יוכל ליישם את הלכת 919/15 כראוי.

מסמך שכותרתו "הסכם שותפות" הנו צוואת המנוח

עמ"ש 1494-01-20 א' נ' ק' (ניתן ביום 20.10.20 מפי כב' השופט ש. שוחט)

ערעור על פסק דין במסגרתו נדחתה בקשה לקיום מסמך שכותרתו "הסכם שותפות" כצוואתו של המנוח וניתן צו ירושה אחר עזבונו.

בשנת 1994 נחתם מסמך, הכתוב בכתב ידו של המנוח, שנושא כותרת "הסכם שותפות" בין המנוח לבין בת זוגו ש' ובו הוראות מה ייעשה ואיך ייעשה "במות האחד או שנינו יחד" ברכוש שפורט בו. לאחר פטירת המנוח, הגישה בת הזוג את המסמך לרשם לענייני ירושה ובקשה לקיימו כצוואת המנוח.  המשיבות, בנותיו של המנוח, התנגדו לבקשה. במהלך ההליכים המשפטיים בבית משפט קמא הלכה ש' לבית עולמה והמערערות, בנותיה באו בנעליה. 

בימ"ש קמא קבע כי המסמך ענה על כל הדרישות הצורניות של צוואה בכתב יד (כתוב כולו בכתב יד, חתום על ידו ונושא תאריך), וכי המסמך מכיל הוראות לאחר פטירה שתיכנסנה לתוקף עם מותו של אחד מבני הזוג או במות שניהם יחדיו. עם זאת, בית המשפט קמא בחר שלא לקיים את המסמך כצוואתו של המנוח. בית משפט קמא לא השתכנע, כי התגבשה אצל המנוח כוונה סופית שמסמך זה יהווה את צוואתו, וקבע כי במיוחד כאשר מדובר במסמך שאין נוקטים בו לשון ציווי ומבוקש לרפא את הפגם על פי הוראות סעיף 25 לחוק, עצם הפגם מעורר את הצורך לבחון האם הייתה קיימת אותה גמירת דעת הנדרשת לקיומו של המסמך כצוואה.

ס' 54 לחוק הירושה כי ההנחלה לאחר מות, על דרך של צוואה, יכולה להיעשות בלשון "מתנה, מחילה או הודעה או בכל לשון אחרת" ובלבד שהלשון תתייחס להנחלה שתיכנס לתוקפה לאחר המוות. בענייננו, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המסמך עמד בכל דרישות הצורה שצוואה בכתב יד ובלשון ברורה בדבר חלוקת רכוש לאחר פטירה. עוד נקבע כי אין לראות במסמך בגדר הסכם אסור לפי ס' 8 לחוק הירושה שכן, אין בו שום הוראה שמהווה הסכם מתנה לאחר מיתה ואין בו שום הוראה שיש בה כדי למנוע ממי מהשניים לשנות את הוראות ההנחלה שקבע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי מדובר במסמך שמכיל הוראות הנחלה ברורות, אופרטיביות שתחולנה לאחר מות ואין בכותרת כדי לשנות ממהותו.

של מי הדירה הזו?

תמ"ש 5533-12-18 פלוני נ' אלמוני ואח' (ניתן ביום 6.11.20 מפי כב' השופטת פ. גילת כהן)

תביעה לסעד הצהרתי לפיו הדירה אשר נרכשה בשנת 1991 מחברת "עמיגור" והזכויות בה נרשמו ע"ש האם המנוחה, אינה נמנית עם נכסי עיזבונה, תוך מתן הוראה לרישום הזכויות על הדירה ע"ש התובע, בנה של המנוחה. הנתבעים הם כל ילדיי המנוחה, אחיו ואחיותיו של התובע, אמנם כתב הגנה הוגש רק מטעם האחות ז', אשר לוקה בתסמונת דאון ועקב מצבה מונתה אחותה ג' כאפוטרופא לכלל ענייניה. 

 

 לטענת התובע, במועד רכישת הדירה הציעה המנוחה לכל ילדיה לנצל זכאותה בחברת "עמיגור" ולרכוש במחיר מופחת את הדירה עבור עצמם, תוך שהזכויות בדירה תרשמנה על שמה מבחינה פורמאלית בלבד נוכח נהלי חברת "עמיגור" ותנאי המכר שהוכתבו על ידה. לטענת התובע, הוא היחיד מבין ילדי המנוחה שהיו לו היכולת הכלכלית והרצון לרכוש הדירה, ואכן, ובידיעת כל אחיו ואחיותיו, הוא מימן את רכישת הדירה, ובהתאם המשיך להתגורר בה מאז, גם לאחר פטירת המנוחה, ועד לימים אלה. מנגד, טוענת הנתבעת כי מימון רכישת הדירה נעשה מכספי המנוחה ולא מכספי התובע, ולכן היא חלק מעיזבונה. 

השאלה הניצבת בלב ההליך דנא וטעונה הכרעה היא, האם נכרת חוזה בע"פ בין המנוחה והתובע לפיו הוא מימן רכישת הדירה תוך הסכמה ביניהם כי היא בבעלותו, אף כי הזכויות בה נרשמו על שמה? 

כב' ביהמ"ש השתכנע בטענותיו של התובע, וקיבל את תביעתו, אף על פי שלא נערך ע"י התובע והמנוחה כל מסמך שהוא בכתב שיש בו לעגן זכויותיו בדירה. נקבע כי מכלל העדויות שנשמעו עולה כי כל בני המשפחה ידעו שהדירה בבעלות התובע, ואף סברו שהזכויות בה רשומות על שמו. בנוסף, אין מחלוקת כי התובע עבר להתגורר בדירה יחד עם המנוחה לאחר גירושיו, כך שמשך שלושים שנה לערך הוא מתגורר בה, גם לאחר פטירת המנוחה בשנת 2005. עוד עולה מן התשתית הראייתית כי במשך השנים התובע נהג בדירה מנהג בעלים, וכי אין שום אינדיקציה לכך שמי מאחיו או אחיותיו של התובע מחה על כך או פנה אליו בדרישה לפינוי הדירה. ביהמ"ש שוכנע בבירור כי התובע נשא בתשלום תמורת המכר של הדירה ולא המנוחה. ביהמ"ש מצא כי נסיבות המקרה, לצד עקרון תום הלב ושיקולי צדק והגינות, מטות את הכף אל עבר הכרה בזכויות התובע בדירה חרף העדרו של מסמך בכתב, וכי מתקיים החריג לכלל ומצדיקות ריכוך דרישת הכתב החלה על עסקאות במקרקעין.

מהי טובתו של ילד לבן משפחה חרדית - חסידית?

תיק רבני (פתח תקווה) 1083637-3 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 7.9.20)

קביעת ההורה המשמורן על קטין בעקבות בקשת אביו לאשר את הגירתו של הקטין ללונדון, שם מתגורר האב לאחר שנישא שם בשנית. האם מתנגדת להגירתו של הקטין ללונדון ודורשת להשאיר אצלה את המשמורת עליו. מדובר בבן למשפחה חרדית-חסידית עובדה שבאה בחשבון בשיקוליהם המקצועיים של גורמי הרווחה.

כבר בפתח דבריו, ציין כב' ביה"ד הרבני כי מדובר באחד מהתיקים הקשים הנידונים לפניו, בילדים שעברו טלטלות ומשברים רגשיים קשים שדרשו טיפולים מקצועיים ועריכת אבחנות שונות על ידי גורמי מקצוע שונים, וחוו בשנים האחרונות מעברים בין מקומות מגורים ומוסדות חינוך, החלפת משמורת בין ההורים, תוך כדי סכסוך גירושין קשה.

השיקול המרכזי שהנחה את וועדת התסקירים שמונתה בתיק היה בעיקר הפן העקרוני לפיו ילד חרדי צריך להיות אצל אביו: "בבית חרדי – ואני לא מדבר על הגיל הרך, הילד צריך להיות עם האבא, אם הוא מסודר, ויש לו אישה בבית. אימא לא תיקח אותו לבית הכנסת, לא תיתן לו את הדברים שילד צריך, אני חושב שבגיל הזה שלו, הוא יהיה עם האבא, כך תהיה לו חוויה של בית, כאן אין לו חוויה של בית, זה נותן לילד הרבה, כך אנחנו מבינים, גם אנשי המקצוע מבינים כך, רק שהייתה הבעיה של הקורונה. אבל המגמה היא שיהיה עם האבא".

נקודת המוצא הבסיסית אומרת שילד חרדי אמור להיות אצל אביו, ולאחר מכן יש צורך לבחון נסיבות נושאים אחרים כמו שימור הקשר עם אמו בהתחשב במצב הקורונה, ביחסים שלו עם אחיו ואחיותיו, או בטלטלות שהוא עבר בעבר. לאחר שבחן את כלל השקפת ההלכה, התשתית הראייתית ונסיבות העניין, ביה"ד קבע כי יש לראות כי טובת הקטין להיות במשמורת האב, ויש לאשר לו להעתיק את מקום מגוריו ללונדון שם גר האב, שם הוא יקבל את היציבות הנפשית והרוחנית מאביו לה הוא זקוק, כפי שקבעה וועדת התסקירים.