הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני מהלכת ממסיבת סיום למסיבת סיום. מסיבת סיום של גן,
של כתה ג’, של תיכון…
וככל שעוברות השנים האמת מחלחלת עמוק יותר ויותר – ההבנה ששום דבר לא מובן מאליו.
אני מגיעה למסיבה ולרקע תווי השירים הראשונים עיני מתמלאות דמעות. כן, אפילו שירי הגן – מי אוהב את השבת, שבת בבקר יום יפה (שזו הפעם הראשונה ששמעתי את כל מילותיו – בכל זאת תקוע…), חי…
ועם השנים זה רק מחריף. כלומר – הדמעות.
כי עם השנים אני מבינה יותר ויותר כמה שום דבר לא מובן מאליו.
אז מה הסוד?
איך “מצליחים” בחינוך?
שמעתי פעם בשם הרבי מפיטסבורג שחינוך זה 99% תפילות.
ועוד אחוז אחד – מה?
מה האחוז הנותר?
גם תפילות.
והתשובה הזו מהממת בעיני.
כי זה לא אומר שלא צריך להתאמץ, ולבחור מסגרות בקפידה, ולהשקיע מחשבה במילים שלנו.
זו לא זריקת אחריות.
אלא הבנה שיש בסיפור הזה של חינוך רובד נגלה ורובד נסתר.
ובשני הרבדים –
התפילה היא השחקן הראשי.
כלומר, הקב”ה הוא השחקן הראשי.
ולהתפלל – זו גם עבודה.
בתפילה אנו נזכרים שלא הכל בידינו. שיש מנהיג לבירה. שאני לא יכולה לבד – צריך את עזרתו יתברך…
ובתפילה יש גם קריאת כיוון.
על מה אני מתפללת?
מה אני מייחלת לילד שלי? לכל אחד מן הילדים שלי?
להשקיע מחשבה בשאלה הזו, לנסח ולבקש מהקב”ה – זו קריאה לעזרה מהקב”ה, וזו קריאת כיוון לחינוך.
זה משפיע על היחס שלי לילדים.
כי על מה אני מתפללת? שיסדרו את החדר? שילכו היום לישון בזמן?
אולי לפעמים גם על זה אני מתפללת…
אבל ברור שעיקר התפילות מוקדשות לעיקר.
שיהיו עובדי ה’. שיהיו בבריאות ושמחה. שאהיה אני שליחה נאמנה. שתהייה לי סבלנות… שרק אוסיף ולא אקלקל…
וכך אני נזכרת מה עיקר ומה טפל. לפחות לזמן מה…
אז לקראת החופש הגדול – המסע הזה שאנחנו יוצאות אליו הכל שנה,
שכבר עושים לנו ימי היערכות אליו…
במקום להכין לכן רשימת טיפים מעשיים –
(זה אולי בפעם הבאה…)
הכנתי לכן רשימת ציוד למסע – צידה לדרך.
תפילות. תפילות. תפילות.
בהצלחה!