צום עשרה בטבת

להסכים למצור

{נערך עפ"י שיעור הרב אדם סיני שליט"א }

צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי צום יהודיים לזכר חורבן ירושלים.
בי' בטבת החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. חז"ל קבעו כי יהודי צריך לצום ביום זה.

ברצוננו להבין, מהי הנקודה הנפשית המיוחדת, שאפשר לרוכשה ביום זה, במסגרת העבודה הרוחנית שלנו במועדי השנה?
בספר מלכים ב' מסופר כי נבוכדנצאר מלך בבל וכל חילו צרו על ירושלים במשך שנה וחצי, עד להבקעת החומה וכיבוש העיר בי"ז בתמוז.

כיצד המצור, שקרה לפני אלפי שנים, נוגע אלינו כיום? הרי אנחנו צריכים לעשות עבודה שקשורה לנפש, שהיא נצחית, ואנחנו צריכים להשתמש בפרטים כדי לקדם את אותה נפש, כדי להביא את נפשנו לתיקון הנרצה.

לכן גם בזאת אנחנו שואלים:

איזו עבודה רוחנית אני צריך לעשות היום? מה מספרים לי בעבר שמלמד אותי היום לתקן את אותה נפש שהיא נצחית?

התשובה היא, שאני צריך לראות שיש מצור על הנפש שלי, היום יש עליה מצור. אז מה אני צריך לעשות במצב כזה? דבר ראשון, עלי להסכים לכך שנפשי במצור. כפי שאומר בעל הסולם זצוק"ל, שכולנו נמצאים במצרים, טמונים עמוק בתוך האנוכיות, בתוך שליטת הרצון לקבל לעצמו. מי שרוצה לצאת ממצרים צריך להיות במודעות לכך ולהרגיש שהוא טמון באותה אנוכיות. רוב בני אדם אינם חשים שקליפת מצרים שולטת עליהם. זאת מדרגה גבוהה להרגיש בתוך מצרים, ורק יהודי שחש זאת יכול לשאוף ולהגיע ליציאת מצרים.
בדומה לכך, רק יהודי שמגיע למודעות גבוהה שנפשו נמצאת במצור, יוכל הוא להגיע למדרגה הרוחנית של יציאה מאותו מצור נפשי.

השלב השני, לאחר שהפנמתי שנפשי שקועה במצור, הוא להרגיש שכואב לי שנפשי נמצאת במצור. רק אם יכאב לי באמת, ואני ארגיש ייסורים שנפשי נחנקת וסובלת מאותו מצור רוחני, אני אעשה עבודה כדי לצאת ממצב זה. אם אני יודע שהיד שלי חולה, אז אני מטפל בה. אני צריך לדעת שאני נמצא במצב של חולי נפשי, במצב בו הקליפות צרות על נפשי, וכל מזון רוחני שמגיע אליי הן לוקחות ממני ואינן נותנות לי שום דבר, ומה שקיים בתוכי נגמר עד כדי שאני מגיע לרעב גדול. האדם חייב לראות שכל זה נובע מכך שיש עליו מצור של הקליפות.

מהו המצור?
המצור הוא שכל הרצונות שלנו טמונים בקליפות והן מכריחות אותנו לקבל את התזונה רק מהם. הקליפות מוכנות לעשות איתנו הסכם, אם אתם תמסרו את נפשכם ותהיו עבדים של הקליפה, אנחנו מוכנים לתת לכם תענוג: אוכל, שתייה וכל אשר יעלה על לבכם. אבל אם אינכם מוכנים לשתף איתנו פעולה, אז אנחנו בשום אופן לא נסכים לתת לכם אוכל, אתם תישארו רעבים ומסכנים, כך הן אומרות לנו, כך אנו מרגישים בנפשנו. הקליפות צרות על נפשנו ולא נותנות לה מנוח.

מה הפתרון?
הפתרון של עשרה בטבת הוא לדעת שכך המערכת פועלת, שיש מצור וכל התזונה שלנו עוברת דרך הקליפות. רוב העולם רדום ולא יודע שהקליפות צרות עליו, הוא רדוף אחרי הקליפות, והוא עצמו נותן להם תזונה באופן תדיר. לכן, כל אחד צריך לראות שביום זה הוא משכין בנפשו את הידיעה שיש מצור ושאנחנו צריכים להתגבר עליו. יש מצור שלא נותן לי לקבל שום תזונה אמיתית, ושאני לא יכול לגדול יותר אם אני ממשיך עם המצור הזה.

מהי הדרך להפר את המצור?
להסכים שהדרך הנכונה היא לעבוד מתוך שלא לשמה על מנת להגיע ללשמה. המצור הוא עצם המציאות שלי בעולם הזה. המציאות של הפרטיות שלי היא המצור. אני חייב להסכים שמתוך שלא לשמה צריך להגיע ללשמה. לא להילחם ולומר לעצמי או שאני פועל לשמה או שום דבר. הכוחניות הזאת לכאורה כוחניות, אבל היא כוחניות לא אמיתית. לפעול רק בכוח הזרוע, לבוא להגיד אני יעשה הכל או לא כלום, זה מביא לתבוסה מאוד גדולה.

צריך להיכנע לכך שיש מצור, ולא לומר אין מצור, ולהכניס את הראש כמו בת יענה ולומר אין קליפות. לנהוג כך, בהכחשה למציאות, זהו משגה מאוד גדול לאדם. מתוך זה שהוא מסכים שיש מצור, הוא מסכים לקחת על עצמו עבודה לא לשמה כדי להגיע ללשמה, ואז הוא עובד במסגרת המצור. אפשר אפילו עם האויבים לעשות הסכמים זמניים. בשום אופן אי אפשר לעשות שלום עם האויב, עם הקליפות, אבל אפשר להסכים לתת להם שליטה חלקית בינתיים.

אדם שמבין שהוא במצור, צריך לרצות לצאת מהמצור. יכול להיות שהוא לא יוכל לשבור את המצור בבת אחת, אבל הוא כן יכול לעבוד בבחינת שלא לשמה כדי להגיע ללשמה, ולשם אנו צריכים לכוון את נפשנו. זאת הדרך לצאת מהמצור הזה – לאט לאט. אי אפשר בבת אחת. לכן, זה כמו מלחמת התשה עם המצור הזה, כל פעם עוד נקודה ועוד נקודה, עד שנצא מהמצור ונגיע מאפלה לאורה בעזרת ה' ית'.

צום קל לכולם.

אז הוא יכול לעבוד במסגרת המצור, במסגרת העולם הזה הנתון לקליפות. אפילו עם האויבים אפשר לעשות הסכמים זמניים. בשום אופן אי אפשר לעשות שלום עם האויב, עם הקליפות. אך אפשר להסכים לתת להם שליטה חלקית בינתיים, וזה דבר שצריך ללמוד לעשות. אם אדם מבין שהוא במצור, אבל גם רוצה לצאת מהמצור, אולי הוא לא יכול לשבור בבת אחת את המצור, אבל הוא כן יכול לעבוד מתוך שלא לשמה כדי להגיע ללשמה. זהו המקום שאליו אנחנו צריכים לכוון את נפשנו, וזו הדרך לצאת מהמצור. אי אפשר לבקוע אותו בבת אחת, זה כמו מלחמת התשה. כל פעם עוד נקודה ועוד נקודה, עד שבעזרת השם נצא מהמצור, ונגיע מאפילה לאורה בעזרת השם.